טיפול שינים רשלני

המקרה

התובע, יליד 1968, הגיע בשנת 1995 למרפאת שיניים שבבעלות א' על מנת לעבר טיפולי שינים. לפני תחילת הטיפולים הוא עבר אבחון על ידי א', כשא' מתבסס באבחנתו על צילומי סטטוס שהתובע ערך בעבר, ולאורם הציע לתובע תכנית טיפולים כוללת שבמסגרתה יותקנו לו כתרים וגשרים, וכן יבוצעו בפיו סתימות רגילות ואף טיפולי שורש על מנת למנוע טיפולי שיניים נוספים בעתיד.

התובע החל בטיפולי השיניים שבוצעו ע"י א' ורופאה נוספת, בהיותו בטוח כי א' הינו רופא שיניים. סדרת הטיפולים נמשכה כשנה וחצי, ובמהלכה התובע סבל מאוד הן מכאבים, הן מנפיחות בחניכיו והן מחדירת שאריות של מזון במרווחים שבין הכתרים. זמן קצר לאחר שסדרת הטיפולים הסתימה הכתרים החלו ליפול. הוא פנה למרפאה ויידע אותם על כך, אבל הוא נענה כי הטיפול שנעשה בשיניו תקין.

בשנת 1999 התובע פנה למרפאה פרטית, שם נקבע לפי צילומים שנעשו בשיניו כי טיפולי השורש נעשו בצורה לקויה וגרמו להתפתחות דלקות סביב שורשי השיניים, ואף הכתרים נעשו ברשלנות ולא הותאמו למידת שיניו, וליקויים אלה גרמו לעששת, לנפילת הכתרים ואף לריקבון, והומלץ בפניו לעבור ניתוח בחניכיו וגם להחליף את כל הכתרים.

התביעה

התובע הגיש תביעה נגד המטפל והמרפאה בגין רשלנות רפואית בטיפולי שיניים, והם הגישו תביעת צד ג' נגד הרופאה שעבדה במרפאה וטיפלה, לטענתם, בתובע. המרפאה וא', טענו כי יש לדחות את התביעה עקב היעדר עילה, היות שא', שהינו טכנאי שינים, מעולם לא טיפל בשיניו של א', ורק הרופאה, צד ג', היא שהכינה את תוכנית הטיפולים, ורק היא טיפלה בתובע, כפי שאף התובע טען בתביעה נוספת בעניין זה שהגיש בביהמ"ש לתביעות קטנות.

הרופאה, צד ג', טענה כי היא כלל לא טיפלה בתובע, אלא רופא אחר הוא שטיפל בתובע, ולפיכך יש לדחות את הודעת צד ג' כנגדה. כן טענה כי היא רופאה מיומנת ומקצועית, ולא יעלה על הדעת ליחס לה רשלנות רפואית. בנוסף טענה כי ההודעה נגדה הוגשה בשיהוי רב, מה שגרם לה נזק ראייתי, ואף טענה להתיישנות התביעה נגדה, משהוגשה עשר שנים לאחר האירועים.

מה קבע מומחה בית המשפט?

לאור הפער בין מומחי הצדדים מינה ביהמ"ש מומחה מטעמו. לקביעתו, כל הטיפולים שהתובע עבר כשלו, ובעטיים נפלו כתרי התובע, היה צורך לעקור חלק משיניו, במספר שינים נוצרו זיהומים שגרמו לנפילת הגשר שהותקן בפיו, והתובע נאלץ אף לעבור טיפולים נוספים של מבנים וכתרים בפיו.

כן קבע כי לתובע יש חלק בהדרדרות מצב שיניו עקב כך שחידש את הטיפולים רק כעבור מספר שנים, אם כי הגורם העיקרי לנזקים בשיניו ולאיבוד חלק מהן הוא הטיפול הכושל שקיבל במרפאה. המומחה קבע כי לא ניתן לדעת מי ביצע את הטיפולים בפיו של התובע, מאחר שהוא עצמו אינו זוכר את שמות הרופאים, אם כי זכר שהיו אלה רופא ורופאה, ובמרפאה לא תיעדו כנדרש את מהלך הטיפולים. המומחה הוסיף כי יש צורך בטיפולים חוזרים לשיקום שיניו.

מה קבע בית המשפט?

ביהמ"ש אימץ את חוות דעתו של המומחה מטעמו. הוא קבע כי הנתבעים, כולל צד ג', התרשלו בטיפול בשיניו של התובע. ביהמ"ש האמין לתובע כי א' הציג עצמו לפניו כרופא, או לפחות לא הציג עצמו כטכנאי, ואף ביצע לתובע חלק מהטיפולים, וכי רק בשלב מאוחר יותר נודע לו כי א' אינו רופא שינים. חבותו של א' נובעת לא רק מהטיפולים הרשלניים שהעניק לתובע, אלא אף מאחריות שילוחית, בהיותו הבעלים של המרפאה שהעניקה טיפול בלתי מקצועי ורשלני לתובע.

ביהמ"ש קבע כי הרופאה, צד ג', אחראית אף היא ברשלנות רפואית מאחר שאף היא טיפלה בתובע, לפחות בחלק מהטיפולים, וזאת הן לאור עדותו של התובע והן לאור היותה חתומה על מסמך טיפול בתובע. ביהמ"ש ציין כי הוא זוקף לחובתם של א' והמרפאה את העובדה כי לא הגישו לבית המשפט תיעוד רפואי כפי שמתחייב, דבר שהקשה לקבוע אילו טיפולים קיבל התובע ומי ביצע אותם, ואף שלא הגישו את תוכנית הטיפולים שהוצעה לתובע, לטענתם. ביהמ"ש אף קבע כי קיים קשר סיבתי בין הטיפולים הרשלניים שבוצעו לתובע לבין המצב של שיני התובע.

עם זאת ביהמ"ש ייחס לתובע אשם תורם בשיעור 33% עקב העובדה כי במשך מספר שנים לא דאג לשקם את פיו לאחר הטיפול הרשלני במרפאה, מה שגרם להדרדרות מצב שיניו. התובע אף לא הקטין את נזקו במודע, וארבע עשרה שנים לא טיפל בפיו כדי לשמר ראיות למשפט נגד הנתבעים.

ביהמ"ש דחה את טענת הרופאה להתיישנות תביעתה. ביהמ"ש הסביר כי מירוץ ההתישנות במקרה דנן לא התחיל ביום קרות הנזק עת סיים התובע את הטיפול, בשנת 1997, אלא עת גילה התובע בשנת 2000 את נזקו ופנה למרפאה בתלונות על הטיפול הרשלני. היות שביום הגשת התביעה ב 2006 והודעת צד ג' עדין לא עברו שבע שנים מיום גילוי הנזק ועשר שנים מיום קרות הנזק, אין התיישנות על התביעה.
ביהמ"ש העריך את נזקי התובע ואת עגמת הנפש שנגרמה לו ב- 186,500 ₪, ולאחר הפחתת סכום האשם התורם נפסק לו סך של 150,000 ₪.