נדחתה בקשה לדחייתה על הסף של תביעה לאיחור באבחון טרשת נפוצה

ביהמ"ש השלום בצפת דחה בקשתן של קופ"ח מכבי ורופאה מטעמה לדחייתה על הסף של תביעת רשלנות רפואית של מטופלת שטענה לאיחור באבחנתה של הטרשת הנפוצה בה לקתה ואיחור במתן טיפול מתאים. בית המשפט דחה את שלוש טענות הדחייה שהעלו הנתבעות והן: התיישנות, שיהוי משמעותי בהגשת התביעה וייחודה של העילה.

השלבים שעברה המטופלת לפני התביעה

מ' אשר סבלה מכאבים מתמשכים בגב הופנתה בחודש יוני שנת 2004 במסגרת קופ"ח מכבי לייעוץ בתחום הנוירולוגי. הרופאה שבדקה אותה הפנתה אותה לבדיקת EMG ברגליה וכן לצילום CT של עמוד השדרה, תוך שהיא מציינת בתיעוד הרפואי כי כאביה של מ' נובעים מנפילה באוטובוס במהלכה ספגה חבלות בגבה התחתון.

לאחר ביצוען של עוד בדיקות הפנתה אותה הרופאה הנ"ל לצילוםCT של המוח, ומ' אף עברה במסגרת מרפאת כאב טיפולים פסיכיאטריים וטיפולי פיזיותרפיה. בסופה של שנת 2005 מ' הופנתה בשנית ע"י הרופאה המטפלת למרפאת הכאב, וזאת אחרי שבבדיקתה אבחנה הרופאה כי מ' גוררת את רגליה.

רק לאחר שעברה חצי שנה נבדקה מ' שוב ע"י הרופאה, ואז הופנתה בפעם הראשונה לביצועו של צילום MRI . לנוכח תוצאותיו מ' עברה בדיקת ניקור של נוזל מעמוד השדרה, ואובחן כי סובלת מטרשת נפוצה. היא טופלה בתרופות שונות אשר הביאו לתגובות קשות של גופה, עברה אשפוזים עקב כך, ורק בנובמבר שנת 2007 החלה טיפול בתרופה בשם טיסברי שהתאימה לה.

כיצד הרופאים יתגוננו מול התביעה?

בגין האיחור באבחון מחלתה הגישה מ' בשנת 2013 תביעת רשלנות רפואית כנגד קופ"ח מכבי וכנגד הרופאה הנוירולוגית שטיפלה בה. מ' טענה בכתב תביעתה כי הרופאה המטפלת התרשלה בטיפולה בה, שכן אחרה לאבחן את המחלה בה לקתה, אחרה בהענקת טיפול רפואי מתאים לאור המחלה, ולא מסרה לה מידע במועדים מוקדמים יותר בנוגע לאפשרות טיפול שהינו חדשני בתרופה טיסברי, שניתנה לה רק בסוף שנת 2007 והתאימה לה.

באי מסירת המידע, לטענת מ', אף נפגעה האוטונומיה שלה. התובעת אף טענה כי קופ"ח התרשלה בכך שבחרה להעסיק רופאה שאינה מיומנת, ואף בחרה לנהל מדיניות של חיסכון בבדיקות שהינן יקרות כמו ה – MRI .

התובעת צרפה חוות רפואית לפיה המחלה ניתנת היתה לאבחון כבר במהלך שנת 2004, וזאת לאור קיומם של ממצאים אשר הראו פגיעה שהינה ברורה בחוט השדרה של התובעת. חרף זאת היא לא הופנתה לצילום MRI והמחלה לא התגלתה. לדברי המומחה, האיחור באבחנתה של המחלה, וכפועל יוצא האיחור במתן טיפול רפואי החמירו את מצבה של התובעת, ולפיכך נכותה לצמיתות עומדת על שמונים אחוזים.

מנגד הכחישו הנתבעות את המיוחס להן והגישו בהקשה לבית המשפט בה טענו כי יש לדחות או למחוק את התביעה על הסף, וזאת הן בשל התיישנותה או למצער התיישנות חלקים ממנה, הן בשל השיהוי הרב מצד התובעת בהגשתה, והן בשל טענה לייחוד העילה, שכן לטענת הנתבעות היות שמקור נזקיה של התובעת הינו בתאונת דרכים אותה עברה, והיא אשר הביאה להתפרצותה של הטרשת הנפוצה אצלה הרי לאור חוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים, כאשר עילת התביעה מקורה בתאונת דרכים אין לתובע עילה נוספת נגד מעוולים אחרים.

בית המשפט דחה את הנתבעים- מדוע?

ביהמ"ש דחה את בקשתן של הנתבעות. ראשית קבע בית המשפט כי אין לקבל את טענת ההתיישנות שהעלו הנתבעות. בית המשפט ציין כי המעשים הרשלניים אשר יוחסו לנתבעות מתפרסים על תקופה שהחלה בראשית שנת 2004 ונמשכה בשנים לאחר מכן. אי לכך מהאמור בתביעה ומלשונה אין ללמוד כי כל ההתרשלויות אשר יוחסו לנתבעות משויכות למועדים שהינם ספציפיים ואשר חלה עליהם התיישנות.

בנוסף, דחה ביהמ"ש אף את טענת השיהוי אותה העלו הנתבעות. בית המשפט ציין כי קבלתה של טענה לשיהוי מביאה להרחבה של מניעת גישת בעלי הדין אל הערכאות, ואף עלולה לגרום להמרצת תובעים להגיש תביעתם תוך הרתעתם מחיפוש פתרונות אלטרנטיביים.

משכך בתי המשפט יקבלו טענה לשיהוי במקרים נדירים בלבד, בהם יוכח כי השיהוי הרב מצביע כי התובעים זנחו את זכות תביעתם, השיהוי הביא לשינוי לרעה במצבם של הנתבעים או לחילופין השיהוי הרב מקורו בחוסר תום לבם של התובעים. בית המשפט ציין כי במקרה של התובעת מ' אף תנאי מן התנאים הנ"ל אינו מתקיים.

לבסוף דחה ביהמ"ש אף את הטענה לייחודה של העילה. בית המשפט ציין כי כעולה מכתב התביעה ומנספחיו השונים אשר עומדים בשלב זה לבחינה, התובעת מעולם לא טענה שתאונת הדרכים אותה עברה היא הגורם לעובדה כי לקתה בטרשת נפוצה, וכל שעולה מחוות הדעת שצורפה על ידה הינו כי המומחה הרפואי טען כי אירועה הראשון של הטרשת הנפוצה הופיע ככל הנראה כבר בשנת 2004.

ביהמ"ש הוסיף כי לנתונים אלו יש אף להוסיף את העובדה כי התובעת הגישה תביעה בגין תאונת הדרכים נגד מבטחתו של האוטובוס, אך המבטחת הכחישה את קיומו של הקשר הסיבתי בין נזקיה של התובעת לתאונה, ואף הכחישה את התאונה עצמה. מכאן שעל פניו לא ניתן לקבוע בשלב דיון זה כי מתקיים קשר סיבתי בין תאונת הדרכים למחלתה של התובעת, ואין לנוכח כך לקבל את הטענה לייחודה של העילה.

לאור האמור לעיל דחה ביהמ"ש את הבקשה לדחחיתה של התביעה על הסף.