רפאל אלמוגביהמ"ש המחוזי בחיפה קיבל בחלקה הגדול תביעת רשלנות רפואית של מטופלת שעברה ניתוח בגבה ונותרה עם נזקים קשים. ביהמ"ש קבע כי הרופאים ביצעו הרחבה מיותרת של הניתוח, ואף לא קיבלו את הסכמתה מדעת של המטופלת לבצוע ההרחבה.
המקרה
י' עבדה במשך שנים רבות בעבודות ניקיון. בשנת 1985 החלה מלינה על כאבים בגבה, כולל הקרנה לרגליה, אשר פגעו ביכולתה לעבוד. בשנת 1991 איבחנו הרופאים, עת פנתה לחדר מיון עם כאבים חזקים, כי י' סובלת מפריצת דיסק. לאחר שרופאיה נוכחו לדעת כי הטיפולים התרופתיים השמרניים שניתנו לה אינם מועילים, הם המליצו לי' שהחלה מתלוננת אף על תחושות של שיתוק להתאשפז בביה"ח לצורך הערכת מצבה. בביה"ח אובחנו פריצת דיסק שהינו בין-חוליתי, דיסקים שהינם בולטים והיצרות התעלה של עמוד השדרה. הרופאים קבעו לנוכח ממצאים אלו כי קיים לחץ על שורשיהם של העצבים, מה שמהווה את המקור לכאביה. המלצתם של הרופאים היתה לבצע ניתוח לשם כריתתם של הדיסקים הלא בריאים, וכך להביא לשחרור הלחץ.
הניתוח נערך בחודש מרץ שנת 1992, במהלכו תכננו הרופאים לכרות חמישה דיסקים, אך בפועל נכרתו במהלכו רק ארבעה דיסקים. בנוסף אף בוצעה כריתה של חלקן האחורי של החוליות, כריתה הקרויה למינקטומיה רחבה.
לאכזבתה המרה של י' הניתוח לא הביא להטבה במצבה, והיא המשיכה לסבול כאבים עזים. בנוסף אף אובחנה אצלה עוד פריצת דיסק, בגינה נותחה פעם נוספת בשנת 1999. למרות הטיפולים הרבים שקיבלה במשך השנים מאז הניתוח הראשון מצבה לא הוטב, אלא חלה בו הדרדרות, וכיום י' הינה צולעת הנעזרת בקביים, קיימים אצלה כאבים קשים כרוניים, ואף סובלת מחולשת שרירי הגפיים, אשר בעטיים לא שבה מאז הניתוח לעבודתה. למעשה מדובר, ברשלנות רפואית בניתוח.
תביעת הרשלנות הרפואית
בגין נזקיה הגישה י' תביעת רשלנות רפואית כנגד הרופא המנתח וקופ"ח כללית כמפעילת ביה"ח בו נותחה. י' טענה בראש ובראשונה כי מצבה הרפואי הקשה דהיום והפיכתה מאשה עובדת לנכה נתמכת הינם תוצאה של אי יציבותו של עמוד השדרה שלה, אי יציבות אשר נגרמה לה עקב הניתוח הראשון, ובעיקר בעטייה של הרחבתו הלא מתוכננת ע"י הנתבעים. התובעת הוסיפה כי מצבה הרפואי לפני הניתוח כלל לא דרש התערבות כירורגית, והיה על הנתבעים להמשיך לטפל בה באופן שמרני. היא הוסיפה כי אף אילו התקיימה הצדקה רפואית לבצעו הרי שכלל לא התקיימה הצדקה כלשהי להרחיבו ולכרות חלקים נוספים מעבר למוסכם מראש.
התובעת אף טענה כי במקרה הנוכחי ראוי להעביר לנתבעים את נטל הראייה להוכחת העדר התרשלות מצידם, וזאת לנוכח הרישומים הרפואיים הבלתי מספיקים והלקויים שניהלו.
לבסוף טענה התובעת כי לא הוענקה הסכמתה מדעת מצידה לניתוח בכלל, ולא כל שכן להרחבה שבוצעה במהלכו, שכן לפני הניתוח הרופאים לא יידעו אותה על סיכוניו, ונהפוך הוא, הם אמרו לה שסיכויי הצלחתו הינם מאוד גבוהים, ואילו היה מיודעת אודות סיכוניו לא היתה נותנת הסכמתה לו. היא הדגישה כי בכל מקרה מעולם לא נתנה הסכמה להרחבת הניתוח.
מנגד הכחישו הנתבעים את המיוחס להם וטענו כי מצבה הרפואי של התובעת לפני הניתוח הצריך את ניתוחה, אשר התבצע על ידיהם במיומנות ובמקצועיות. לטענתם, הטיפולים השמרניים שניתנו לה לא הועילו לה, ולנוכח ממצאי בדיקות אוביקטיביים, הניתוח היה הצעד הנכון. הם הוסיפו כי גם הרחבת הניתוח היתה מוצדקת, וזאת כדי לטפל בבעיה רפואית של צליעה סירוגית ממנה סבלה התובעת.
הנתבעים אף הוסיפו כי התובעת העניקה הסכמה מדעת לניתוח, וזאת אחרי שניתנו לה הסברים מפורטים ומלאים בנוגע לסיכוייו וסיכוניו.
לבסוף טענו הנתבעים כי מצבה של התובעת שהיה קשה טרם הניתוח דווקא השתפר לאחריו. הם הדגישו כי אם אכן חלה החמרה במצבה, הרי שהחמרה זו נובעת מגורמים אחרים שאינם באחריותם, לרבות הניתוח הנוסף אותו עברה כמה שנים לאחר הניתוח מושא התביעה.
מה קבע ביהמ"ש?
ביהמ"ש קיבל את חלקה הגדול של תביעת הרשלנות הרפואית.
ביהמ"ש אימץ את חוות דעתו של מומחה ביהמ"ש כי ההחלטה לטפל בתובעת באמצעות ניתוח לנוכח תלונות מצידה על כאבים בגבה המקרינים לגפיה התחתונות לא חרגה מן המקובל, ואי לכך לא הוכח כי היתה התרשלות מצידם של הנתבעים בהפנייתה של התובעת לביצוע ניתוח בעמוד שדרתה.
עם זאת ביהמ"ש קבע כי ראוי לאמץ את קביעות מומחה בימה"ש, לפיהם, ההחלטה להרחיב את הניתוח לא היתה נכונה, ולא היה מקום לבצע למינקטומיה רחבה. המומחה ציין כי היותו של הניתוח ניתוח ראשון עבור התובעת, העובדה כי פרץ דיסק אחד בלבד מבין כלל החוליות והדיסקים, והיעדר של הסברים מספקים מצידם של הנתבעים בנוגע לטיב ביצוע הלמינקטומיה הרחבה מובילים למסקנה שהחריגה שביצעו הנתבעים מהניתוח המקורי היתה בנסיבות המקרה בלתי סבירה, וחריגה זו מהווה הפרה של חובת הזהירות אותה חבים הנתבעים כלפי התובעת, ובדרך זו מתבטאת התרשלותם.
ביהמ"ש אף קבע כי מתקיים קשר סיבתי בין התרשלות הנתבעים לנזקיה של התובעת, ואכן מצב התובעת הוחמר אחרי הניתוח, בין היתר עקב חוסר יציבות, אשר מקורו בהרחבת הניתוח המיותרת שביצעו הנתבעים.
ביהמ"ש אף קבע כי הגם כי הוכח כי התובעת העניקה הסכמה מדעת לניתוח המקורי הרי שהרחבתו של הניתוח כמתואר נערכה ללא קבלתה של הסכמה מדעת מצד התובעת, מה שמהווה פגיעה באוטונומיה שלה לכל הפחות.
תא (חי)1501/98 ח.י נגד קופ"ח כללית ואח'
ניתן ביום 1.9.08
תגובות אחרונות