רשלנות רפואית בלידה | אי ביצוע ניתוח קיסרי

בשנת 1972 נולד חוסיין בבית חולים שבבעלותה של אחת מקופות החולים הגדולות בישראל. יום לפני לידתו הגיעה אימו לבית החולים והרופאים איבחנו כי העובר נמצא במצג עכוז, קרי עכוזו פונה לכיוון צוואר הרחם (המצב הנורמלי הוא כשראש העובר הוא האיבר שפונה לצוואר הרחם). במהלך חילוצו של התינוק נצפתה האטה בדופק והוא נולד כששריריו רפויים וגפיו כחולים. שבוע לאחר מכן אובחן כי הוא סובל משיתוק חלקי בידיו ומנזקים מוחיים, אשר ילווו אותו למשך כל ימי חייו.

בגין אותם נזקים הגישו מר חוסיין והוריו תביעת רשלנות רפואית בלידה כנגד בית החולים, תוך שהם תומכים תביעה זו בחוות דעת רפואית מטעמם, אשר לפיה הייתה חובה לחלץ את העובר בלידה קיסרית, זאת לאור מצב העכוז בו היה שרוי. לטענת המומחה הרפואי, ביצוע ניתוח קיסרי היה מונע את הנזקים עימם נולד התובע. גם הנתבע הגיש חוות דעת רפואית מטעמו, כאשר גם הוא הסכים כי נזקי התובע נגרמו במהלך הלידה, עת ניסו הרופאים המיילדים לחלצו מבטן אימו. יחד עם זאת, לדידו של המומחה מטעם ההגנה, למרות שכיום מצב עכוז אכן מחייב את הצוות המיילד להורות על ניתוח קיסרי, הרי שבמועד בו בוצעה הלידה הפרקטיקה הרפואית המקובלת הייתה שונה, כך ש היה נהוג ליילד את העובר הלידה וגינלית.

בית המשפט המחוזי, אשר לפיתחו הוגשה תבעית רשלנות רפואית בלידה דנן, קיבל את טענות הנתבע ופסק כי הימנעות מביצוע ניתוח קיסרי בשנת 1972 לא עולה כדי רשלנות רפואית בלידה וכי חילוצו של הניזוק נעשה במיומנות המירבית, תוך שמירה על רמת הזהירות הנדרשת מהצוות הרפואי.

התובעים לא היו מוכנים לקבל את העובדה שטענותיהם נדחו ועל כן הגישו ערעור לבית המשפט העליון. במסגרת הערעור טענו התובעים כי גם בשנת 1972 אסור היה למשוך את רגליו של העובר, עובדה שלטענתם הובילה לנזקיו. לעומת זאת, הנתבע סבור כי כלל לא הוכח שאכן נמשכו רגליו של העובר בפועל ובכל מקרה אין להתערב בממצאים שנקבעו על ידי בית משפט קמא.

בית המשפט מנתב את עיקר הדיון לשאלה האם נזקיו של העובר ארעו בשל משיכת רגליו, שהינו לכל הדעות מעשה רשלני או בעקבות סיבה חיצונית אחרת, אשר לא הייתה תלויה בצוות הרפואי. בית המשפט קובע כי שני הצדדים לא הצליחו להוכיח את גרסתם באופן הנדרש במשפט האזרחי (מאזן ההסתברויות – מעל חמישים אחוזים). לפיכך, במצב דברים זה בית המשפט קובע כי יש לפסוק על פי נטל ההוכחה.

באופן עקרוני מוטל נטל ההוכחה על התביעה, אולם במקרה דנן בית החולים התרשל בניהול הרשומות הרפואיות ולא תיעד כלל את מהלך לידתו של התובע. לאור זאת, ערכאת הערעור קובעת כי יש להעביר את נטל ההוכחה אל כתפי הנתבע, אשר כאמור לא עמד בהרמתו. בית החולים לא הביא ראיה אחת השוללת את העובדה כי בוצעה בנסיבות העניין משיכה מוקדמת של רגלי העובר ועל כן סביר להניח כי משיכה זו היא שגרמה לנזקיו.

לאור כל האמור לעיל ביטל בית המשפט העליון את פסק דינו של בית משפט קמא וקבע כי הנתבע אחראי לנזקיו של התובע.

ע"א 4426/98