מטופל המגיע לבית חולים עשוי להידרש להישאר לאשפוז, כאשר הזכות העומדת בפני המטופל היא להחליט אם להתאשפז או שמא לחתום על טופס ויתור ולהשתחרר מן המקום ובאופן עקרוני ומאותו רגע והילך יכול בית החולים להסיר אחריות בכל הנוגע להתפתחות המצב הבריאותי והחמרתו. אך מתברר כי הדבר אינו כל כך פשוט, שכן לפני שהמטופל מחליט שלא להתאשפז על הרופא לתת לו הסבר מלא בנוגע לסיכון באי האשפוז וההשלכות שישנן לכך, אחרת עשוי הרופא להימצא במרכזה של תביעה בגין רשלנות רפואית כפי שאירע במקרה זה.
האם הרופאים התרשלו בהסכמתם לשחרור המוקדם ?
אליהו (שם בדוי) חש כאבים חזקים בית החזה ואמבולנס הבהילו לבית החולים לחדר מיון. לאחר מספר בדיקות הוחלט בבית החולים לאשפזו להמשך מעקב וטיפול אך אליהו לא רצה להתאשפז וחתם על טופס סירוב ושוחרר לביתו, תוך שהוא מקבל המלצה מהרופא לעבור בדיקת CT ומבחן לב במאמץ.
כאשר שב אליהו לביתו, הכאבים בבית החזה לא פסקו וגם כדורי אביטרן שלקח לא שיפרו את המצב והכאבים רק הלכו והחמיר.
למחרת בלילה, כאשר הכאבים היו בלתי נסבלים החליטה אשתו של אבי להזמין רופא לביתם וזה ביצע מספר בדיקות וביניהן בדיקת א.ק.ג, הטיפול כלל זריקות ולטורן והמלצה להגיע לבית החולים בבוקר אם הכאבים לא יחלפו. במהלך הלילה הכאבים הלכו וגברו ובבוקר הגיע אליהו לבית החולים במצב קשה והיה צורך לבצע צנתור, כאשר מאוחר יותר התגלה בבדיקות שנערכו כי נגרם נזק חמור לשריר הלב אשר הוביל לאי ספיקת לב שמאלית וליתר לחץ דם בריאה.
האם בית החולים אחראי לנזק למרות שאליהו חתם על טופס סירוב אשפזו- מה יקבע בית המשפט ?
אליהו טען בפני בית המשפט כי אמנם הוא חתם על טופס סירוב אשפוז, אבל זאת רק בשל העובדה כי נשללה האפשרות כי הוא סובל מבעיה לבבית ונאמר לו כי יש לו רק גב תפוס וזאת הסיבה לאשפוז לשם המשך השגחה, זאת ועוד, הרופא לא מנע את האפשרות שינוח בבית משום המדובר בבעיית כאבי גב ולכן בחר להשתחרר.
לטענת אליהו, לו היה הרופא מסביר לו כי הסיבה לאשפוז היא לשם בחינה באם הוא סובל מבעיה לבבית או לא , הרי ברור כי היה בוחר להתאשפז שכן, אם היה מאושפז והבעיה בלב הייתה מאובחנת בבית החולים, הרי היה מקבל את הטיפול הנכון בזמן המתאים וסביר להניח שבכך ניתן היה למנוע את הנזק שנוצר בשריר הלב.
מנגד טענת בית החולים הייתה שהאוטם בלב התפתח בשלב מאוחר ולכן גם אם היו מאשפזים את אליהו, בזמן שבו התגלה האוטם בלב, הוא כבר היה משוחרר חזרה לביתו. טענה זו נשללה על ידי בית המשפט משום שלא ניתן לדעת בוודאות מתי היה מתפתח האוטם בשריר הלב כמו גם בשל הכאבים הממושכים לא סביר כי היו משחררים אותו תוך זמן קצר, שכן הנוהל המקובל הוא שרק כאשר ניתן לומר בוודאות כי אין למטופל כאבים וכל הבדיקות של א.ק.ג ואנזימים תקינות הרי רק אז ניתן לשחררו ולא קודם לכן.
השאלה שנבחנה על ידי בית המשפט היא האם אליהו קיבל את ההסברים הנדרשים בנוגע למצבו הבריאותי שהיוו את הבסיס להחלטתו באם להישאר לאשפוז או לא.
פסק הדין של בית המשפט !
על סמך העדויות וחוות דעת המומחים קובע בית משפט כי אליהו קיבל הסבר לכך שיש לו בעיה לבבית וזאת הסיבה לאשפוזו אך יחד עם זאת, ברגע שאליהו סירב להתאשפז, הייתה על הרופא החובה להסביר לאליהו ולפרש בפניו את כל הסיכונים וההשלכות שישנן לעזיבתו את בית החולים ולתת לו הוראות על תסמינים אפשריים שיופיעו אשר יצריכו את חזרתו המהירה, שכן אמנם אליהו חתם על טופס סירוב אשפוז אך מדובר היה בטופס סטנדרטי שבו לא צוינו כל הסיכונים האפשריים ואף בגיליון השחרור לא צוין כי קיים חשד לבעיה לבבית.
לפיכך, קבע בית המשפט כי בית החולים לא נהג כפי המקובל והנדרש בנסיבות אלו והתנהלות זו מהווה הפרה של חובת הזהירות של הרופא הסביר. בנוסף, ניתן לומר כי קיים קשר סיבתי בין אי מתן הסבר בנוגע לצורך באשפוז לבין הנזק שאירע שכן, לו היה מאושפז או לחילופין מקבל הסבר על כי עליו למהר חזרה לבית החולים במידה וקיימת החמרה במצב הכאבים, הרי ניתן היה למנוע את הנזק שאירע לשריר הלב ולכן בית החולים התרשל בתפקידו.
יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי עצם החתימה של אליהו על טופס סירוב אשפוז, גם אם לא ידע את הנסיבות והסכנות האפשרויות, מהווה אשם תורם שנקבע על שיעור של 50%.
אם כן פסק בית משפט השלום כי בית החולים התרשל ועליו לפצות את אליהו בסכום כספי של 768,239 ₪ ובשל אשם התורם יקבל רק מחצית מסכום זה.
ת"א 290-05
תגובות אחרונות