ביום 20.1.11 ניתן על ידי בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, פסק דין בעניין רשלנות רפואית, אשר פורס את ההלכה לגבי הטלת אחריות על רופאים בשל נזקים שנגרמים למטופליהם, כאשר הסיבה לנזק היא מחלה נדירה שפרצה אצל המטופל.
תמצית עובדות פסק הדין הינה כדלקמן:
מטופל הגיע לטיפול שיניים שגרתי אצל רופא השיניים ואשר במסגרתו נעקרה שן מפיו. דע עקא, סיבוך בעקירת השן הוביל להתפרצותה של דלקת נדירה, אשר בסופו של יום גרמה למותו של המטופל.
יורשיו של המנוח הגישו תביעת רשלנות רפואית כנגד רופאי השיניים שטיפלו בו, בטענה שהתרשלו בכך שלא זיהו את הדלקת בזמן ולא טיפלו במנוח כפי שהיו אמורים לטפל.
השאלה המרכזית בה עסק בית המשפט המחוזי הייתה האם ניתן היה לאבחן את הדלקת שהפתחה אצל המנוח קודם לכן. על מנת לענות על שאלה דנן, בחן בית משפט קמא את הפרקטיקה הרפואית המקובלת בנוגע לדלקות מסוג דנן ועל פי פרקטיקה זו בחן את התנהגות הנתבעים בנסיבות העניין וקבע, לבסוף, כי הם לא סטו מהסטנדרט של רופא השיניים הסביר. מסקנתו זו בוססה על כך שמדובר בדלקת נדירה שעלולה להתפרץ בתוך שעות ספורות ולהיות קטלנית. בנוסף, מדובר בדלקת שקשה להבחין בה ולכן תמך בית המשפט בגרסת הנתבעים, לפיה אין לראות בהתנהגותם רשלנות רפואית, היות ולא היה ניתן לזהות ו/או לאבחן את הדלקת שהתפתחה אצל המנוח.
התובעים הגישו את ערעורם לבית המשפט העליון, במסגרתו הלינו על כך שבית משפט קמא לא ייחס חשיבות לרישומים הרפואיים החסרים והתעלם ממספר עובדות המעידות על כך כי הנתבעים חששו מקיומה של אותה דלקת בפיו של המנוח.
בית המשפט העליון ממקד את שאלת הצפיות של רופאי השיניים, בכל הנוגע לאפשרות שהמנוח נדבק בדלקת הנדירה, כך שהוא בוחן האם מצבו של המנוח בימים האחרונים לחייו יכול היה להעיד על כך שהמחלה מקוננת בו ועל כן ניתן היה לאבחן אותה מוקדם יותר.
בית המשפט פוסק כי בכל הנוגע לרישומים הרפואיים טעה בית המשפט המחוזי כאשר נתן משמעות לוותק הרפואי של הנתבעים, אשר גרם לרישום הלאקוני. ודוק, בכל הנוגע לחובת הרישום אין נפקא מינה לשאלת הוותק של הרופא המטפל. החובה היא אחת – רישום מלא של כל הפרטים שעל הרופא לתעד, כאמור בחוק זכויות החולה. יחד עם זאת, גם אם יועבר נטל ההוכחה אל כתפי התובעים, כתוצאה מאותו נזק ראייתי שנגרם לתובעים, כאמור, עדיין אין לראות באי איבחון הדלקת רשלנות רפואית מצד הנתבעים. על פי בית המשפט, על רופא מומחה להיות ערוך ומוכן למקרים נדירים שעלולים לקרות למטופל, אך זאת רק במקרים בו עמדו בפני אותו רופא ממצאים שהיו מובילים את הרופא הסביר למסקנה כי המטופל עשוי להיות חולה באותה מחלה נדירה.
בנסיבות העובדתיות של פסק הדין, לאור המאפיינים המיוחדים של הדלקת בה חלה המנוח, לא יכול הרופאים לדעת על הימצאותה ולא היה בידם הנתונים בכדי לאבחן אותה.
אשר על כן, קבע בית המשפט העליון כי אין לראות בהתנהגותם משום רשלנות רפואית.
תגובות אחרונות