רשלנות רפואית בניתוח להקטנת חזה

רינה (שם בדוי) ילדה שני ילדים בהפרש של כשלוש שנים בניתוח קיסרי, ובעקבותיהם נותרה לה צלקת דקה בבטן התחתונה. לאחר הריונה השני נותרו שדיה תפוחים, ועקב כך סבלה מכאבי גב ומפטרת, ורופא המשפחה המליץ לה לבצע ניתוח שיקטין את שדיה. היא הופנתה לד"ר ק' שהיה מנהל מחלקה בבי"ח בני ציון, ובאוגוסט 2001 היא נותחה. לאחר ארבעה ימים שוחררה, אך מיד עם שובה החלה לחוש גירוי חזק באזור המנותח. היא חזרה לביה"ח וניתנה לה משחה למריחה. לאחר מספר ימים נפתחו תפרי הניתוח הפלסטי והחל דימום חזק. ד"ר ק' חבש את מקום הניתוח מחדש בעזרת גרונופלקס. במשך חודשיים החתכים אוחו באופן איטי, ונותרו לה צלקות עבות ומגרדות.

רינה הגישה תביעה נגד הרופא שטיפל בה ונגד משרד הבריאות כמפעיל ביה"ח בגין רשלנות רפואית בניתוח שדיה ובטיפולם בה לאחר הניתוח, שבעקבות כך נותרה עם שדים שנותרו גדולים מדי ואף חסרי פרופורציה, וכן לא שווים בגודלם, ואף עם צלקות עבות ומכוערות. המומחים הרפואיים מטעמה העריכו את נכותה ב 20%. כן טענה כי היא לא נתנה הסכמה מדעת לניתוח, ובכך נפגעה האוטונומיה שלה.

מנגד המשיבים הציגו חוות דעת רפואית מטעמם, לפיה שיעור נכותה הינו 10%, ולפי חוות הדעת לא היתה כל רשלנות בניתוח, ואף לא בטיפול הרפואי לאחר הניתוח.

בימ"ש השלום בחיפה דחה את התביעה

בית המשפט קבע כי לא היתה רשלנות בניתוח ובטיפול שאחריו, וציין שלא כל טיפול מוטעה מעיד על רשלנות. ביהמ"ש העדיף את חוות הדעת של המשיבים, לפיהן שדיה הוקטנו בניתוח באופן משמעותי, וכן קבע כי הצלקות שנותרו לאחר הניתוח הפלסטי לא נוצרו מרשלנות, אלא בגלל ריפוי משני לאחר פתיחת התפרים, והן סיבוך ידוע ואף שכיח, ונובעים מתכונות המנותח.

רינה הגישה ערעור לביהמ"ש המחוזי וחזרה וטענה כי היתה רשלנות בניתוח ובטיפול שאחריו, שגרמה לצלקות המכוערות שנותרו לה, לאי סימטריה בין שני שדיה ואף להקטנה מועטה מדי של שדיה. לטענתה תהליך ריפויה החל רק אחרי שאחות במחלקה הסבירה לה איך לחבוש את שדיה. המומחה מטעמה קבע כי לא ניתן אף ע"י ניתוח נוסף לתקן את מצבה.

כן חזרה על טענתה כי לא ניתנו לה הסברים מפורטים אודות הניתוח, ואילו היתה יודעת שהתוצאה עלולה להיות כה קשה היא לא היתה מסכימה להינתח, כך שהיא לא נתנה את הסכמתה מדעת לניתוח.

המשיבים חזרו וטענו כי לא הוכח כי התרשלו בניתוח, ולמעשה פתיחת תפרים לאחר ניתוח הינו דבר שכיח, ואף הצלקות נוצרו בעקבות הריפוי המשני ואינן קשורות לניתוח. מומחה מטעמם טען בניגוד לחוות דעת מומחה המערערת כי ניתן לתקן גם כיום את המצב. כן טענו כי נתנו למערערת הסברים אודות הצלקות, לפיכך היא נתנה את הסכמתה מדעת לניתוח, ולא נפגעה האוטונומיה שלה.

מדוע השופט דחה את דעתו של המומחה?

ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור, וקבע כי הוכחה רשלנות בטיפול שניתן למערערת אחרי הניתוח, ואף קבע כי לא היתה הסכמה מדעתה כנדרש לניתוח.

הוא דחה את טענת מומחה הנתבעת שהטיפול בצלקות אינו מהווה חלק מהניתוח, וקבע כי לרופא המנתח יש אחריות ישירה לטיפול במנותח גם לאחר שהניתוח הפלסטי הסתיים, והוא חייב לעקוב אחרי הטיפול במנותח אף לאחר סיום הניתוח. ביהמ"ש קבע כי היתה התרשלות בטיפול הפלסטי שניתן למערערת לאחר הניתוח. לאור הסתירות בתיעוד הרפואי בנוגע למועד הסרת התחבושות משדיה של המערערת קיבל את דברי המערערת כי שוחררה לביתה ללא שהוסרו התחבושות משדיה ומבלי שנבדקה ע"י הרופאים.

כן קבע ביהמ"ש שלא סביר כי טיפול בתפרים שנפתחו סמוך לניתוח ייארך חודשיים וחצי, מה עוד שאחריו נותרו צלקות החורגות מהמקובל אחרי ניתוח כזה. אף העובדה שהמערערת הושארה בביה"ח במשך חמישה ימים ללא כל הסבר בתיעוד הרפואי לעומת יום אשפוז אחד בד"כ מעיד על בעיתיות במצבה של המערערת לאחר הניתוח. ביהמ"ש דחה את קביעת מומחה המשיבים כי הריפוי המשני ותכונות המנותחת הם שגרמו לצלקות ולנכות, כיוון שהחולה כבר עברה בעברה ניתוחים ללא סיבוכים כפי שהיו בניתוח שדיה והתבטאו פתיחת תפרים וצלקות כה גדולות.

כן נקבע כי הוכח הקשר הסיבתי בין הנזקים לרשלנות, כיוון שהמערערת לא היתה מבצעת את הניתוח אילו ידעה על תוצאותיו, בעיקר על הצלקות הגדולות, העבות והמגרדות כיוון שהניתוח אינו ניתוח מציל חיים.

כן קבע ביהמ"ש כי למערערת לא ניתנו הסברים מספיקים אודות הניתוח וסיכוניו, בעיקר הצלקות, ולא הוצגה לה האפשרות לא להינתח. היות שהשכיחות של היווצרות צלקות כה גדולות לאחר הניתוח גבוהה יחסית, ומגיעה ל-20%, הסברים אודות סיכונים ספיציפיים אלה היו צריכים להינתן בפירוט, ואף להירשם בטופס ההסכמה עליו חתמה המערערת, בעיקר לאור העובדה כי הניתוח בוצע באיבר נשי, וכן לאור העובדה שרינה עברה בעבר ניתוחים קיסרים שהותירו בבטנה צלקות עדינות, וודאי ציפתה כי גם לאחר ניתוח שדיה יוותרו צלקות דומות.

בנוסף היה על הרופאים ליידע אותה כי לאחר ניתוח שדיה עלולה להוותר בהם פטרת חמורה יותר מזו שהיתה לה לפני הניתוח. בהיעדר מידע אודות סיכוני הניתוח נשללה ממנה זכות הבחירה איך לפעול, ונפגעה האוטונומיה שלה.

ביהמ"ש פסק לה פיצוי בסך 60,000 ₪.