רשלנות רפואית בלידה – הוכחת הקשר הסיבתי

טול מקרה שבו יולדת אישה את בנה בלידה טבעית, אשר לוותה בקבלת תרופות לשיכוך כאבים ולזירוז הלידה. מספר דקות לאחר מכן, חווה העולל אירוע, במסגרתו מופסקת נשימתו לפרק זמן מסוים והוא מונשם על ידי חמצן ומתבצעת בו החייאה. לאחר זמן לא רב חוזר האירוע על עצמו מספר פעמים, עד שלבסוף מועבר התינוק למחלקת טיפול נמרץ על מנת להנשימו במכונת הנשמה. כעבור כשנה מאובחן הילד כסובל משיתוק מוחין ונכותו מוכרת כמלאה (בשיעור של מאה אחוזים).

גם כאשר חווים ההורים אירועים טראומתיים מהסוג המפורט ועל אף הנזקים הברורים שנגרמו להם ולבנם, כלל לא בטוח כי הם יהיו זכאים לקבל סעד של פיצוי במסגרת תביעת רשלנות רפואית בלידה שתוגש על ידם.

ודוק, בטרם יקבע בית המשפט כי יש לפצותם, יהא על התובעים להוכיח כי התנהגותם של הרופאים המיילדים ו/או הצוות הרפואי מהווה רשלנות רפואית בלידה ובנוסף שמתקיים קשר סיבתי בין הנזק המוכח, ברוב המקרים, לאותה התנהגות רשלנית.

המקרה המפורט לעיל נדון בפסיקה, בעקבות תביעת רשלנות רפואית בלידה שהגישו ההורים הניזוקים בשם בנם. בית המשפט המחוזי קבע כי עם כל הצער שבדבר והשתלשלות האירועים הקשה, אין לראות בנתבעת כמי שהתרשלה בטיפול בתינוק. בנוסף קבע בית המשפט כי אף אם הייתה מוכחת הרשלנות, בלאו הכי לא מתקיים הקשר הסיבתי שבין ההתרשלות הנטענת לנזקיו של התינוק.

על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט העליון, אשר קבע כי ההשתהות בהעברתו של התינוק לחדר טיפול נמרץ עולה כדי רשלנות רפואית בלידה. בכל הנוגע ליסוד הקשר הסיבתי, נקבע כי כאשר דן בית המשפט המחוזי ביסוד זה, הוא עשה כן תוך כדי אימוץ עמדת הנתבעת, שלא כמו בית המשפט העליון אשר אימץ את עמדת התובעים בערעור. אשר על כן, החזיר בית המשפט את הדיון בעניין לבית משפט קמא על מנת שידון שנית ביסוד הקשר הסיבתי בתביעת רשלנות רפואית בלידה דנן.

בית המשפט המחוזי חזר על קביעתו הראשונה וקבע, על בסיס חוות דעת המומחים ושאר הראיות שהונחו בפניו, כי נכותו של התינוק הייתה מולדת ולא נבעה מהתרשלותם של הרופאים.

הניזוקים לא אמרו נואש והגישו ערעור נוסף על החלטה זו לבית המשפט העליון, במסגרתו טענו כי הנזק המוחי נגרם לתינוק בזמן ששהה ביחידת המעבר בבית החולים, ללא השגחה סבירה ובלי מעקב סדיר אחר נשימתו. עוד טוענים התובעים כי בית משפט קמא סטה מן ההלכה לפיה כאשר מתקיים גורם ממשי ומציאותי להיווצרות הנזק, אין כל מקום להסתמך על הנחות תיאורטיות ואפשרויות אחרות שהובילו לנזק.

בית המשפט העליון עמד הפעם מאחורי קביעתו של בית משפט קמא ומחליט כי סבירה יותר המסקנה לפיה כבר בלידתו סבל התינוק מפגיעה מוחית, אשר גרמה לו לחנק ואיבוד נשימה. לגבי טענת המערערים, קבע בית המשפט כי חוות הדעת המומחים מבוססות על העובדות כפי שאירעו במציאות ובהסתמך על הרישום הרפואי ואין מדובר בהנחות תיאורטיות.

אשר על כן, למרות שנקבע כי הצוות הרפואי התרשל בטיפול בתינוק, הרי שלא מתקיים הקשר הסיבתי, עובדה שמשמיטה את הקרקע מתחת לתביעת ההורים ומשאירה אותם ללא כל פיצוי לנזקם.