רשלנות רפואית בניתוח – על הפרקטיקה הרפואית והרופא הסביר

במסגרת תביעת רשלנות רפואית בניתוח, צריך התובע להוכיח, ראשית, את התקיימותה של התנהגות רשלנית מצידו של המנתח. בית המשפט קובע האם מתקיימת רשלנות רפואית בניתוח על פי הפרקטיקה הרפואית הנהוגה בתחום ובחינת התנהגותו של הרופא הסביר בנסיבות העניין. היות והפרקטיקה הרפואית הנהוגה בתחום הינה עניין שבמומחיות, אשר לבית המשפט אין ידע מספיק לקביעתה, הוא מסתמך על חוות הדעת שהגישו בעלי הדין ולעיתים על חוות דעת של מומחים שמינה בעצמו.

יחד עם זאת, בכל הנוגע לשאלת התנהגותו של הרופא הסביר בנסיבות העניין, הרי שמדובר בשאלה משפטית הנתונה לשיקולו הבלעדי של בית המשפט (השופט) הדן בתיק.

נשאלת השאלה מה קורה במצבים שבהם קיימות מספר אופציות בהן יכל הרופא הסביר לבחור, כאשר התחום הרפואי הספציפי מסדיר אסכולות רפואיות שונות.

ודוק, במידה והרופא המנתח בחר באסכולה אחת מיני רבות הקשורות בסוג הניתוח שערך ועקב כך נגרם נזק למנותח, האם ניתן יהיה לראות בהתנהגותו רשלנות רפואית בניתוח?

בנוגע לשאלה האמורה, ההלכה הפסוקה אינה משתמעת לשני פנים. כך, נקבע כי במסגרת תפקידו של בית המשפט ואימוץ הפרקטיקה הרפואית המקובלת, בהמשך לכך, נתונה לו הסמכות להכריע בין חוות הדעת המונחות בפניו. על כן, במידה ועל פי חוות הדעת שאימץ בית המשפט, כאמור, עולה כי קיימות מספר פרקטיקות רפואיות בתחום, אין לראות בהתנהגותו של מנתח – אשר בחר בפרוצדורת טיפול אחת מבין פרוצדורות נהוגות אחרות – התנהגות מסוג רשלנות רפואית בניתוח.

בהמשך להלכה המנויה לעיל, ברי כי תובע שתביעת רשלנות רפואית בניתוח שהגיש נדחתה, בשל העדפת חוות הדעת של בעל הדין שכנגד על פני חוות הדעת מטעמו, לא יוכל להתרעם על בחירה זו של בית המשפט במסגרת ערעור לערכאה עליונה יותר. היינו, במרבית המקרים, בית המשפט שלערעור לא יתערב בשיקולי בית משפט קמא בבחירתו בחוות דעת פלונית על פני אלמונית.

למרות זאת, יש להבחין בין ההלכה הברורה בנסיבות המפורטות לעיל לבין מקרים שבהם מבסס בית המשפט את כל הכרעתו בדבר רשלנות רפואית על חוות דעתו של המומחה. בהקשר זה כבר נקבע בפסיקה כי קיומה של פרקטיקה רפואית מקובלת, היא אמנם אבן בוחן חשובה לקביעת רשלנות רפואית בניתוח, אך עם זאת אינה יכולה לחרוץ לבדה את יסוד הרשלנות שבעוולה הנזיקית האמורה.

אשר על כן, כאשר בפסק דינו של בית המשפט הוא התעלם ממרכיבים נוספים המגבשים את יסוד ההתרשלות (שיקולי מדיניות שונים ומבחנים משפטיים שיש להפעיל, כגון מבחן הצפיות של הרופא הסביר) וקבע, למשל, כי יסוד הרשלנות אינו מתקיים, וזאת על בסיס חוות דעתו של המומחה בלבד, מומלץ לתובע להגיש את ערעורו על ההחלטה לבית המשפט בערכאה הגבוהה יותר. ברוב המקרים, יקבע בית המשפט של ערכאת הערעור כי היה על בית משפט קמא להפעיל שיקול דעת בנוגע לשאלות המשפטיות שעלו במסגרת התביעה ובין היתר, לבחון את התנהגותו של הרופא על פי התנהגותו של הרופא הסביר בנסיבות העניין.