תביעות רשלנות רפואית – חוות הדעת הרפואית והשפעתה על השאלות המשפטיות

הלכה פסוקה היא כי כל טענה שנטענת על ידי בעל דין ונוגעת לעניין שברפואה, חייבת להיתמך בחוות דעת רפואית או בתעודת רופא. בכל הנוגע להגשת תביעות רשלנות רפואית, מסתמך בית המשפט על חוות דעתו של המומחה לבחינת יסוד הרשלנות והנזק. ודוק, חוות דעתו של המומחה פורסת את הפרקטיקה הנהוגה בתחום מומחיותו ומעריכה, על פי ניסיונו ומיומנותו של המומחה, את הנזק שנגרם לניזוק המסוים. בית המשפט יכול לאמץ את חוות דעתו של מי מן הצדדים על פי שיקול דעתו ורשאי אף, במקרים מסוימים, למנות מומחה רפואי מטעמו, על מנת שיחווה דעתו על הנושאים הפורטים לעיל.

דע עקא, במקרים רבים מיטשטש הגבול שבין השאלות השיפוטיות העולות במסגרת תביעות רשלנות רפואית לבין קביעותיו של הרופא המומחה בחוות דעתו, כך שבית המשפט מבסס את מסקנותיו והכרעתו בעניינן של אותן שאלות משפטיות, על קביעותיו המקצועיות של המומחה, מקום שאינו אמור לעשות זאת.

בעייתיות זו עלתה בשני פסקי דין שניתנו על ידי בית משפט השלום והמחוזי ואשר נהפכו לאחרונה על ידי בית המשפט העליון.

תמצית עובדות המקרה עוסקות בתביעת רשלנות רפואית שהוגשה בשם הניזוק, אשר חש ברע, נבדק בבית החולים, שוחרר לביתו למרות שסבל מדלקת בשריר הלב (עובדה שנתגלתה בדיעבד, רק לאחר הניתוח הפתולוגי) ונמצא ללא רוח חיים כעבור שלושים ושש שעות ממועד שחרורו האמור. בית המשפט השלום קבע, על בסיס חוות דעת רופא מומחה מטעמו, כי הרופאים במקרה דנן לא התרשלו ובית המשפט המחוזי דחה את הערעור על החלטה זו. חוות הדעת עליה התבססו בתי המשפט בקביעתם האמורה, ערכה מעין סקר בקרב מספר רופאים לא מזוהים וקבעה, על פי תוצאות הסקר, כי הנתבעים לא נהגו ברשלנות.

בית המשפט קיבל, כאמור, את הערעור הנוסף, תוך שהוא פורס את משנתו בכל הנוגע לחוות דעת במסגרת תביעות רשלנות רפואית. על פי פסק הדין, תפקידו של הרופא המומחה הוא מקצועי גרידא ולא לתת לחוות דעתו נופך שיפוטי. כאשר במהלך תביעות רשלנות רפואית בוחן בית המשפט חוות דעת, עליו להפריד בין הקביעות המקצועיות בה, לבין כאלו שהן בעלות פן משפטי, שאמורות להימצא בטריטוריה של בית המשפט בלבד.

לפיכך, ממשיך בית המשפט העליון וקובע, הקביעה האם התנהגותו של הרופא עומדת בקנה אחד עם התנהגותו של הרופא הסביר, במסגרת תביעות רשלנות רפואית, נתונה לשיקולו הבלעדי של בית המשפט אשר יבסס את מסקנותיו על פי שיקולי מדיניות כלליים, מבחנים משפטיים שונים, הלכות קודמות והראיות המונחות בפניו, הכוללות גם את חוות דעתם של המומחים.

אשר על כן, במקרה דנן היו אמורים בתי המשפט בערכאות הנמוכות יותר לברר על פי חוות הדעת מהי הפרקטיקה הרפואית הנהוגה, אך לא לקבוע את יסוד הרשלנות הרפואית על בסיס מסקנותיו של המומחה הרפואי בלבד.

בסופו של יום ביטל בית המשפט העליון את פסקי הדין שניתנו על ידי בית משפט השלום והמחוזי ופסק ליורשיו של הניזוק את סכום הפיצוי הראוי בגין מותו בטרם עת.