רפאל אלמוגכאשר חולה פונה לחדר מיון או למרפאה של בית חולים בדרך כלל הוא לא נבדק באופן ראשוני ע"י רופא מומחה, אלא ע"י מתמחים, ובדרך כלל בהתייעצות עם רופא מומחה נבחרת אפשרות הטיפול המתאימה. נשאלת השאלות האם רופא מומחה חייב בעצמו לבדוק כל חולה אשר מגיע למחלקה או למרפאה או יכול להסתמך על בדיקות שנערכו ע"י אחרים? האם רופא חייב לשקול ולהציג לחולה את כל חלופות הטיפול לפני שממליץ על אפשרות טיפול, ואם לא עשה כן האם יהיה אחראי ברשלנות רפואית?בית משפט השלום בת"א קיבל תביעת רשלנות רפואית של קטין אשר הגיע לבית החולים עם פגיעה מורכבת ביד, טופל ראשונית בחדר מיון ע"י מתמחה, אך המומחה בתחום בדקו רק לאחר חודשים, ונמנע מבחינת אלטרנטיבות טיפול אחרות ומהצגתן להורים. בית המשפט קבע כי הטיפול אשר ניתן לקטין היה רשלני ולא סביר, ואף הייתה פגיעה באוטונומיה של הקטין והופרה חובת הגילוי כלפיו משלא הוצגו חלופות אחרות לטיפול.
קטין נחתך באצבע אך התפקוד שלה לא חזר
מעשה בקטין בן 13 אשר נפצע עמוקות באצבע ידו הדומיננטית במהלך טיפוס על גדר. הקטין הגיע בליווי הוריו לחדר מיון בית החולים ברזילי ונבדק ע"י רופא מתמחה באורתופדיה אשר איבחן חתך בגיד, פגיעה עצבית, וכן פגיעה ברצועות הגיד האחראיות על כיפוף תקין. המתמחה ביצע הליך רפואי של קירוב מערכת הרצועות הקרועות. לאחר מכן הפנה את הקטין למחלקת כף יד, שם נבדק ע"י מתמחה בכיר באורתופדיה ולא ע"י מומחה כף יד. הקטין שוחרר לביתו עם הנחיות לטיפול אנטיביוטי ומעקב רפואי.
הקטין הגיע לביקורות שבוע ושבועיים לאחר מכן, אך גם בביקורים אלו לא נבדק לא ע"י מנהל המחלקה ולא ע"י מומחה אחר בכף יד, ובדיקתו התבצעה ע"י אותו מתמחה באורטופדיה אשר היפנה אותו לטיפול שמרני בסד דינמי. רק כחודש וחצי אחרי אירוע התאונה נבדק התובע בפעם הראשונה ע"י מנהל המחלקה, ואחרי כן נבדק על ידו פעמיים נוספות. התיעוד הרפואי מבדיקות אלו לימד על שיפור בטווח התנועות, ומנהל המחלקה המליץ על המשך שימוש בסד. טיפולי ריפוי בעיסוק הביאו אף הם לשיפור מסויים, אך לבסוף הסתיים הטיפול ללא שינוי נוסף.
משלא חזרה האצבע לתפקוד רגיל פנה הקטין למרפאת כירורגייה פלסטית, שם אובחן כי הגיד לא נמצא בצמידות לאצבע, וזאת בשל הפגיעה ברצועות האחראיות על הכיפוף. כמו כן אובחנה נוירמה בעצב הפגוע. הקטין עבר שני ניתוחים, אך למרות שיפור מסויים האצבע נותרה מכופפת ללא יכולת יישור, מגבלה שהקנתה לו נכות צמיתה.
הוגשה תביעה משפטית בגין רשלנות רפואית כנגד בית החולים
הקטין והוריו הגישו תביעת רשלנות רפואית כנגד בית החולים ומנהל מחלקת כף יד, כאשר לטענתם הטיפול שניתן היה רשלני. ראשית, היה שגוי לערוך הליך מעין ניתוחי בחדר המיון לעת לילה ולא ע"י מומחה כף יד. כן מנהל המחלקה היה חייב לבדוק את הפצע למחרת או בימים הבאים, לחושפו ולערוך תיקון ניתוחי מיידי של הרצועות (ללא קשר שבוצע בחדר המיון), ולא לבחור בטיפול שמרני כפי שנעשה. בנוסף, טענו כי הרופאים התרשלו ולא מסרו להם מידע בדבר חלופות אחרות אשר הינן אפשריות במצב, מה שמהווה גם הפרה של חובת הגילוי כלפיהם ופגיעה באוטונומיה. התובעים הוסיפו כי מדובר בנזק משמעותי שכן הנכות הינה ביד הדומיננטית.
מנגד הנתבעים טענו כי הטיפול היה סביר. לדבריהם הטיפול שנערך בחדר המיון אינו הליך ניתוחי אלא טיפול שנערך כדרך שגרה. ההליך מבוצע בידי מתמחה היות שהקריאה למומחה לטפל בכל פציעה הינה בלתי אפשרית. עוד טענו הנתבעים שבכל מקרה לא נכון היה שמומחה יבדוק את האצבע למחרת או בסמוך משום שאין תועלת בבדיקה כזו, והיא אף עלולה לגרום נזק. הנתבעים הוסיפו כי הטיפולים השמרנים אשר נבחרו יצרו שיפור משמעותי במצב, והנזק שנוצר הינו תולדת אשם תורם של התובעים שבחרו להפסיק את הטיפולים. בכל מקרה ציינו הנתבעים כי לשיטתם מדובר בנזק מינימלי.
דבריו של בית המשפט והמילה האחרונה
ביהמ"ש קיבל את התביעה ופסק בהסתמך על חוות מומחה מטעמו כי הנתבעים אחראים ברשלנות רפואית. נקבע כי היות שהפגיעה הייתה מורכבת וקשה, ולנוכח גילו הצעיר של הקטין מצופה היה כי הפציעה תיבדק ותטופל בחדר המיון בידי מומחה כף יד, ולא ע"י מתמחה. אמנם קבע בית המשפט עומס מוטל על מומחים, אך ראוי היה לחכות עם ההליך המעין ניתוחי לבוקר כדי שיבצע אותו מומחה בתנאים ראויים.
ביהמ"ש אף ציין שהמומחה בחר דרך טיפול על סמך בדיקות שערכו אחרים, וספק האם סביר לנהוג כך, אך אפילו קיבל החלטה סבירה עדיין התרשל שכן נמנע מהפעלת שיקול דעת ולא בחן חלופות אחרות לטיפול חלופות אשר מומחה ביהמ"ש קבע שהן עדיפות על הטיפול השמרני. עובדת היות הפצוע קטין, וכן העובדה שטופל במיון רק בידי מתמחה אשר אינו מומחה בכף-יד הצריכו כי המומחה ישקול לחשוף את הפציעה ולנתחו. הטענה כי חשיפתו של הפצע עלולה הייתה לגרום נזק לא נטענה בזמן אמת. כמו כן, הרופאים התרשלו בכך שלא יידעו את ההורים על הבחירה באפשרות השמרנית ולא בניתוח, מה שמהווה אף הפרת חובת הגילוי ופגיעה באוטונומיה של החולה.
ביהמ"ש דחה אף את טענת הנתבעים לאשם תורם מצד התובעים וקבע כי אין ראיות לכך.
ת"א 22714-08
תגובות אחרונות