רשלנות רפואית של בית חולים הדסה

הגשת תביעת רשלנות רפואית של בית חולים בגין ניתוח עיניים כושל:

תמצית העובדות שהובילו להגשת כתב תביעה רשלנות רפואית של בית חולים "הדסה" בירושלים הינו כדלקמן: התובע סבל מקוצר ראיה בעיניו, אולם תיפקד כל חייו באמצעות הרכבת משקפי ראייה. בשנת 1984 הגיע התובע למוסד הרפואי על מנת לבצע ניתוח לתיקון הראייה בעיניו. כעבור כשלושה עשרה שנים חלה הידרדרות במצב ראייתו והוא שב לאותו רופא, אשר ביצע בעינו השמאלית ניתוח לייזר.

במסגרת תביעתו טען התובע כי הרופא המטפל התרשל בשני הניתוחים שביצע, כאמור, ועל כן יש לקבוע כי מתקיימת אף רשלנות רפואית של בית חולים "הדסה", הנושא באחריות בשל העובדה שהעסיק את הרופא הרשלן. את רשלנות הרופא ניתן למצוא בכך שלא ערך לתובע בדיקה יסודית עובר לעריכת הניתוח השני ולא הבהיר לתובע מה הם הסיכונים הטמונים בניתוח הלייזר. לטענתו, אותה רשלנות בביצוע הניתוחים הובילה לכך כי כיום התובע סובל מליקויי ראייה קשים, אשר מונעים ממנו את היכולת לנהוג בשעות הלילה ולקרוא את הכתוביות המופיעות על מסך הטלוויזיה, כאשר הרכבת משקפי ראייה אף היא אינה מעלימה את הליקויים מהם הוא סובל, אלא להיפך – היא מחמירה את המצב וגורמת לו לראייה כפולה.

במסגרת כתב ההגנה נטען כי לא ניתן למצוא כל רשלנות רפואית של בית חולים בביצוע שני הניתוחים. בנוסף, לטענת בית החולים, התובע קיבל את כל האינפורמציה האפשרית וההסברים אודות אותם ניתוחים, לרבות הסיכון הכרוך בביצועם, כך ששני הניתוחים בוצעו בהסכמה מלאה מצד התובע.

בית המשפט מינה מומחית רפואית מטעמו, אשר סברה כי אין לקבוע לתובע נכות בשל ראייתו הלקויה. יחד עם זאת, היא הכירה בכך כי הוא אינו יכול להרכיב משקפיים משום שהרכבתם גורמת לו לראות הכל פעמיים, באופן בלתי נסבל. בשל כך, טוענת המומחית כי יש לקבוע לתובע עשרים וחמישה אחוזי נכות, כאשר ניתן לייחס לו אותה רטרואקטיבית, משנת 1996, עת החל מצב ראייתו להידרדר.

בית המשפט עוסק, ראשית, ביסוד רשלנות רפואית של בית חולים וקובע כי על פי חוות הדעת של הצדדים ועדויות המומחים עולה כי מצב ראייתו של התובע הידרדר באופן משמעותי בעקבות הניתוח השני. אולם, אין הדבר אומר כי הידרדרות זאת נבעה כתוצאה מרשלנות בניתוח. על מנת לבדוק האם התנהגות מסוימת היא התנהגות רשלנית, מסתמכים בתי המשפט על התיעוד הרפואי ונתונים מזמן אמת המתארים את הניתוח והפעולות המבוצעות במטופל. במקרה דנן, הרשומות הרפואיות חסרות מאד, כך שאינן כוללות אפילו את המועד בו נערך הניתוח, שהינו לכל הדעות פרט בסיסי שיש לציין. לפיכך, בית המשפט רואה ברישום הלקוי כנזק ראייתי שגרם בית החולים לתובע, אשר יש בו כדי להעביר את נטל ההוכחה אל כתפי הנתבע שיוכיח כי התנהלותו לא מהווה רשלנות רפואית של בית חולים.

על פי האמור בפסק הדין, הנתבע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו, כך שלא הוכיח כי לא הייתה רשלנות מצידו ו/או כי נזקיו של התובע לא נבעו מאותה התרשלות. לא כל שכן, אף הוכח כי הופרה כלפי התובע חובת הגילוי, אשר גם בגין הפרתה מזכה אותו בית המשפט בפיצוי (המחושב בהתאם לאחוזי הנכות שקבעה המומחית הרפואית, כמפורט לעיל).