תביעות רשלנות רפואית בישראל – כלל "הדבר מעיד על עצמו"

במסגרת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שבו קיבל בית המשפט את ערעור הניזוק על פסק דינו של בית משפט השלום, ניתנה הלכה מפורטת אודות הכלל בו נוהגים לעשות שימוש תובעים רבים במסגרת תביעות רשלנות רפואית –"הדבר מעיד על עצמו". יש להבהיר כי משמעות החלת הכלל הינה העברת נטל השכנוע מכתפיו של התובע אל כתפי הנתבע. אולם, על מנת שיועבר הנטל על ידי בית המשפט, על הטוען לתחולת הכלל להוכיח שלושה תנאים מצטברים: כי קיימת חוסר ידיעה בנוגע לעובדות שהביאו לגרימת נזקיו; כי הייתה שליטה של הנתבע בנכס שהוביל לנזקים; כי תוצאות האירוע הנזיקי מתיישבות עם המסקנה לפיה הנתבע אכן התרשל מאשר שלא הייתה כל רשלנות רפואית בהתנהגותו.

באותו מקרה, היה המבקש רופא עיניים אשר ערך ניתוח קטרט במטופל, כאשר בעקבות ניתוח זה איבד המטופל את יכולת הראייה שלו בעין שמאל. הרקע להגשת הבקשה לבית משפט העליון, כמפורט לעיל, הינו קביעת בית המשפט המחוזי לפיה התנהגות הרופא במהלך הניתוח שהעניק למטופל היוותה רשלנות רפואית. לקביעה זו הגיע בית המשפט המחוזי בהתבסס על תחולת הכלל הדבר מעיד על עצמו.

במסגרת בקשתו האמורה, טוען הרופא הרשלן כי שגה בית המשפט בקביעותיו האמורות, שכן בנוסף לכך שפסק הדין עומד בניגוד לטענת המומחית שמינה בית המשפט, אשר סברה כי לא ניתן למצוא כל רשלנות רפואית בטיפול שהעניק הרופא למטופל, הרי שכלל לא היה מקום להפוך את נטל ההוכחה ולהחיל את הכלל המשפטי "הדבר מעיד על עצמו".

בית המשפט מקבל את הבקשה וקובע כי מקרה דנן אינו המקרה שבו יש להפוך את הנטל במסגרת הכלל האמור. ראשית, התנאי הראשון להתהוותו של הכלל, לפיו נדרשת אי ודאות מצד הניזוק בנוגע לנסיבות המקרה, איננו מתקיים. במקרה דנן מעשיו של הרופא היו ידועים לניזוק במלואם, כך שעיקר אי הוודאות נוגעת לשאלה האם יש לראות רשלנות רפואית במעשים אלו או לא. הנה כי כן, בית המשפט מבהיר את ההלכה לפיה התנאי הראשון של הכלל חל במצב הפוך מנסיבות דנן – כאשר ההתנהגות מסוג רשלנות רפואית ידועה, אולם המעשים שהובילו לה אינם בידיעתו של התובע.

זקוק לעזרה והכוונה משפטית ? לחץ כאן לייעוץ עם עורך דין

יחד עם זאת, בית המשפט קובע כי אף אם נכונות טענותיו של התובע, לפיהם הוא אינו מודע לנסיבות האירוע הנזיקי שארע לו, הרי שבכל מקרה התנאי השלישי להתגבשות הכלל איננו מתקיים. כך, התובע לא הוכיח כי הנסיבות שהולידו את עילת תביעתו מתאימות יותר למסקנה כי קיימת התרשלות מצידו של הרופא. בית המשפט קובע לעניין זה כי לאור הנתונים שנפרסו בפניו, לרבות חוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט, עולה כי סביר יותר שברוב המקרים בהם מתרחש סיבוך מן הסוג שארע לניזוק, אין הדבר נובע כתוצאה מהתרשלותו של הרופא המטפל.

לאור האמור לעיל, בית המשפט העליון פוסק כי אי החלת הכלל אמנם אינה מחייבת את דחיית התביעה, אולם במקרה דנן, לאור העובדה שהתובע לא הוכיח את התקיימותה של רשלנות מצידו של הרופא, יש להחזיר את התיק לדיון הערכאה המבררת, על מנת שיוכל להרים את הנטל המוטל עליו.