התובעת קיבלה פיצוי עקב הסתרת מידע רלוונטי לפני הטיפול

שיעור יתר אצל נשים נחשב לדבר מאוד לא נשי, ונשים רבות עושות כל מאמץ כדי להסיר את שיערן המיותר. מכונים רבים מפרסמים את עצמם כמומחים בתחום הסרת שיער כשאחת הדרכים המוצעות היא באמצעות מכשיר לייזר. חלקם מבטיחים אף הסרת שיער לצמיתות ומתפארים באחוזי הצלחתם, וכדי למשוך לקוחות לא מיידעים את הלקוחות בכל המידע הרלוונטי לטיפולים, כולל אחוז אי ההצלחות. האם ניתן להטיל אחריות על מי שביצע טיפול להסרת שיער כשהתוצאות לא היו בהתאם להבטחות? האם מטפל שהעלים מידע רלוונטי בנוגע לטיפולים יהיה אחראי ברשלנות רפואית ?

בית המשפט קבע כי הרופא התרשל ואף פגע באוטונומיה של המטופל

התובעת נעמה שנולדה בשנת 1979 סבלה מריבוי שיער בכל חלקי גופה, ופנתה בשנת 2004 בעקבות מודעה באינטרנט למכון או.אר העוסק בהסרת שיער בלייזר הנמצא תחת השגחה רפואית, ומתאים גם לבעלי שיער בהיר כשלה. היא נפגשה עם רופא מהמכון, הציגה לפניו את חששותיה שמא הטיפול לא מתאים לה עקב שיערה הבהיר, אך הרופא הרגיע אותה בהבטיחו שהטיפול מצליח ב-80% מהמקרים, וכי היא תקבל טיפולים באמצעות מכשיר חדיש, אואורה, ללא הגבלה עד ששיערה יוסר לצמיתות. לאחר השיחה היא חתמה על טופס הסכמה לטיפול ועברה מספר טיפולים, אך לתדהמתה נוכחה ששיערה לא די שלא נשר, אלא צמח כשיער עבה ובולט הרבה ממה שהייה לפני הטיפול, בעיקר בפניה. היא חשה פגועה הן פיזית והן נפשית בשל הצער והבושה שגרם לה מראה. לאחר זמן פנתה למכון אחר והחלה מקבלת טיפולים להסרת שיער באמצעות מחט חשמלית, ומצבה החזותי השתפר לאין ערוך.

טענת הנתבעת

נעמה תבעה את המכון או.אר. בעוולת רשלנות רפואית שהתבטאה בהחלטתו לקבלה לטיפול למרות נתוניה, בטיפול עצמו, וכן בכך שטופלה ללא שנתנה את הסכמתה מדעת ובכך פגע באוטונומיה שלה. לטענתה המכון הציג בפניה מצג שווא, לפיו, אחוזי ההצלחה מטיפול כזה גבוהים ומגיעים ל 80%, בעוד שמחקרים מעידים על כ – 52% אחוזי הצלחה בלבד, וכן הציג מצג שווא, לפיו, הסרת השיער לצמיתות אפשרית בהחלט. לטענתה, המכון לא הציג בפניה כל סטטיסטיקות של שיעורי הצלחה וכישלון בטיפול זה. עקב אי מסירת מידע מקיף היא תבעה גם בגין הפרת חובה חקוקה של חוק זכויות החולה. כן טענה הנתבעת כי בהעלמת המידע יש משום הפרת חוזה. לטענתה העלמת המידע והרשלנות גרמו לה נזקים פיזיים ונפשיים. בסיכומים היא זנחה את טענת הרשלנות שהתבטאה בהחלטת המכון לקבלה ובעצם הטיפול.

טענתו של הרופא המטפל

מנגד טען הנתבע כי הטיפול היה מתאים, ולא נותר כל נזק לתובעת. לטענתו, המכון הודיע מפורשות בפרסומים באינטרנט כי לא הובטח כי ההצלחה תהייה מלאה, ויתכן שיהיה צורך בטיפולים נוספים. כן טען כי הפסקת הטיפולים ע"י התובעת היא שמנעה את הצלחתו של הטיפול. בנוסף טען כי לא הפר את חובת הגילוי, ושיעור ההצלחה שהציג מבוסס על ניסיונו הממושך של הרופא שטיפל בה ועל ספרות מקצועית בנושא, והמחקרים הנוגדים אותם הציגה התובעת מדברים על שיער שונה משל התובעת. כן טען להיעדר קשר סיבתי בין אי מתן הסכמה מדעת של המטופלת לבין הנזק, כיוון שהתובעת כלל לא אמרה שהייתה נמנעת מהטיפול לו ידעה עוד פרטים על הטיפול שהוסתרו ממנה ע"י הנתבע.

בכל שאלה ניתן לפנות לפורום רשלנות רפואית

דבריו של בית המשפט לאחר ששמע את שני הצדדים

ראשית ציין ביהמ"ש כי היות שבפסיקה לא נקבעה הלכה אם טיפול קוסמטי הוא בגדר טיפול רפואי או לא, ויש פסקי דין נוגדים בתחום, והיות שהצדדים שניהם מתייחסים לטיפול זה כאל טיפול רפואי, אף ביהמ"ש יתייחס אליו כך ויחיל עליו את החובות שבטיפול רפואי. ביהמ"ש קבע כי הנתבע התרשל בכך שהפר את חובת הגילוי כאשר לא מסר לה את כל המידע הנוגע לטיפול אותו היא עומדת לעבור. כאשר לא הציג בפניה את שיעור ההצלחה של הטיפולים הוא פגע באוטונומיה של התובעת, הפר בכך את חובת הזהירות שהמטפל חב למטופל , ויש בכך התרשלות. היקפה של חובת היידוע רחב יותר בהליכים רפואיים מבחירה מאשר בטיפולים שמיועדים למנוע סכנות מיידיות.

למרות שביהמ"ש קבע כי הייתה התרשלות עקב הפרת חובת הגילוי לא הטיל ביהמ"ש אחריות על הנתבעת בגין רשלנות מכיוון שלא הוכח הקשר הסיבתי בין הנזק שנגרם לתובעת לבין להתרשלות.
התובעת לא הוכיחה כי הייתה פועלת אחרת ולא מבצעת את הטיפול לו הייתה מקבלת מידע מלא אודותיו כולל המידע ששיעור הצלחת הסרת שיער הפנים הוא רק 52% ולא 80% כפי שהוצג בפניה.

עם זאת קבע ביהמ"ש כי הפרת חובת הגילוי טומנת בחובה עוולה נפרדת של פגיעה באוטונומיה, שהיא פגיעה נפשית ורגשית, ולא פיזית, מפני שביצוע הליכים רפואיים בגוף אדם בהיעדר הסכמתו פוגעת בזכות היסודית שלו לכבוד ולאוטונומיה, ושוללת את כוח בחירתו. מאחר שהפגיעה באוטונומיה אינה קשורה כלל לנזק הגופני שנגרם מאותו טיפול, אין צורך בהוכחת הקשר הסיבתי בין היעדר קבלת ההסכמה לנזק שנגרם עקב הטיפול. ביהמ"ש פסק לתובעת פיצוי בסך 55,000 ₪ בגין הפגיעה באוטונומיה.

ביהמ"ש דחה את טענת התובעת כי הופר ההסכם עימה עקב אי קבלת התוצאות המובטחות. ביהמ"ש קבע כי ההבטחה היא לא לתוצאות, אלא להשתדלות לקבל את התוצאות ע"י מתן טיפולים רבים עד לקבלת התוצאה הרצוייה, והנתבעת התמידה בטיפולים, ומי שהפסיקם היא התובעת עצמה.

תא (ת"א) 23318-09-10 נעמה נ' או.אר. מרפאות מומחים בע"מ