רשלנות רבת היבטים בטיפול שיניים

אין כמעט אחד שאינו נזקק לטיפולי שיניים, אם מתוך הכרח לטפל בשן כואבת, ואם מתוך בחירה, מבחינה אסתטית. לא אחת קורה שהטיפול החמיר את מצבנו. האם במקרה כזה יהיה הרופא אחראי ברשלנות רפואית?

למה אחריי שנתיים הטיפול לא צלח? ומה אמרו למטופלת רופאים אחרים?

התובעת גב' מזל, פנתה בתחילת 1996 למרפאת שינים בגלל כאבים באחת משיניה העליונות. הרופא ד"ר ש' שבדק אותה קבע כי יש לה שחיקת שיניים בלסתה העליונה, ועליה לבצע טיפולי שיניים שונים. לאחר מספר טיפולי שורש, סתימות והשחזות שיניים הודיע לה הרופא במפתיע כי עליה לבצע טיפול אורתודנטי לפני הרכבת הכתרים.

הרופא הפנה אותה לרופא אחר במרפאה ד"ר ע' ובמשך שנתיים וחצי ביצע בפיה טיפול אורתודנטי. לאחר טיפול זה היא שבה לד"ר ש', אך הוא טען כי הטיפול האורתודנטי לא צלח, ועליה לבצע ניתוח להארכת הכותרות של השיניים לפני הכתרים. היא הפסיקה את טיפולה אצל ד"ר ש', והתברר לה מרופאים אחרים אליהם פנתה כי לא ניתן בכלל להרכיב כתרים בגלל מצב שיניה הקשה.

מזל תבעה את שני רופאי השיניים והמרפאה שגרמו לה לנזקים חמורים

כנגד ד"ר ש' טענה כי כל הטיפול בוסס על אבחנה מוטעית שלו, והיה מיותר מבחינה רפואית ורשלני, והיא ביצעה אותו למרות שבעייתה הייתה רק שן אחת כי ד"ר ש' שכנע אותה לבצעו. לטענתה, היא הגיעה לד"ר ש' במצב שיניים תקין למעט שן אחת, והטיפול גרם לריקבון שיניה ולהתפוררותם. לטענתה, התרשלותו מתבטאת גם כיוון שבהיותו מחוסר ניסיון לקח על עצמו טיפול כה מורכב, והיה עליו להפנותה למומחה בעל ניסיון או לפחות להתייעץ עם מומחה בעל ניסיון.

כן טענה לאי הסכמה מדעת כיוון שהרופא לא הסביר לה את המשמעויות של הטיפולים מבחינה כלכלית ורפואית. לטענתה, הרשלנות הרפואית נובעת גם עקב מהיעדרם של רישומים רפואיים ועקב איבוד תיקה הרפואי, כך שאי אפשר לדעת האם התוכנית הטיפולית שהוצעה לה הייתה מוצדקת.

גם כנגד ד"ר ע' טענה התובעת כי הוא התרשל בכך שנתן לה טיפול לא מתאים וממושך מעבר למקובל, שאף החמיר את מצבה בהשוואה למצבה לפני הטיפול. כן טענה לרשלנות רפואית עקב היעדרו של רישום רפואי גם אצלו, ועקב כך שלא נתן לה הסבר ראוי על מצבה, ובכך לא הייתה לה הסכמה מדעת לטיפול. התובעת ביקשה להעביר את נטל הראייה לנתבעים עקב כך שאין בידיהם הרישום הרפואי של הטיפול שעברה.

טענותיהם של הרופאים הנתבעים

מנגד טענו הנתבע ד"ר ש' כי התובעת הגיע אליו כששיניה במצב גרוע, ולמעשה כל הטיפול לא היה מיותר כי התובעת פנתה אליו בשל בעיות אסתטיות בשיניה, ולא רק עקב בעיה רפואית. כן טען כי הסביר לתובעת את הצורך בטיפולים עוד לפניהם, כך שהייתה הסכמתה מדעת. הוא אף טען כי יש לתובעת חלק ניכר באחריות למצב שיניה מאחר שלא הקפידה על היגיינת הפה.

לטענתו התיק הרפואי של מ' אבד לא במזיד אלא בתום לב, ולמעשה אין מקום להעביר אליו את נטל הראייה כי לא נגרם למ' נזק ראייתי כלל, וניתן לבדוק את הטיפול שניתן לה על סמך מסמכים נלווים ועדויות. הוא אף טען כי התובעת היא שגרמה לנזק ראייתי עקב העובדה שהגישה את תביעתה לאחר זמן רב, ובכך מנעה מהם להשיג תיעוד רפואי רלוונטי שלא נשמר זמן כה רב. בנוסף טען ד"ר ש' כי הרופא השני, ד"ר ע', הוא האחראי למצבה.

ד"ר ע' טען כי ערך רישומים רפואיים כנדרש, אך החובה לשמור עליהם לא מוטלת עליו אלא על המוסד הרפואי, לפיכך הוא לא גרם לנזק ראייתי. לטענתו מצבה הרפואי הקשה של התובעת נובע מבעיות רפואיות שלה שלא קשורות לטיפול ומכך שלא הגיעה לטיפולים באופן סדיר. כן טען כי היא הגיעה אליו לאחר טיפול כושל של ד"ר ש', ולכן אם יקבע שהייתה התרשלות יש לייחסה לד"ר ש' ולמרפאה.

מה קבע בית המשפט?

ביהמ"ש העביר את נטל הראיה לנתבעים עקב הנזק הראייתי שנגרם מאובדן התיק הרפואי. ביהמ"ש אף קבע כי הייתה רשלנות רפואית בטיפול מצד ד"ר ש' שגרם לה לנזקים בעיקר בשיניה העליונות, ובהיותו רופא חסר ניסיון לקח על עצמו לטפל במקרה כה מסובך ללא שהתייעץ עם מומחים. כמו כן בהיותו הרופא המשקם לא עקב אחרי מהלך הטיפול האורתודנטי.

כן הייתה רשלנות מצידו עקב היעדר הסכמה מדעת מאת התובעת מלכתחילה לטיפול האורתודנטי, והיא נאלצה לבצעו מחוסר ברירה לאחר שהחלה בטיפול אצלו. עם זאת הוא קיבל את חוות דעת המומחה מטעם הנתבעים כי התובעת החלה את הטיפול כשמצב פיה גרוע, והיא הגיעה אליו למטרות טיפול אסתטי , ולכן דחה את טענת התובעת כי הטיפול היה מיותר.

ביהמ"ש קבע כי גם ד"ר ע' אחראי ברשלנות רפואית עקב היעדרם של רישומים רפואיים אודות ביקוריה של התובעת אצלו, ובעיקר עקב התמשכות הטיפול האורתודנטי מעבר לזמן סביר. ביהמ"ש דחה את טענת ד"ר ע' כי מחלותיה של התובעת הם שגרמו להתמשכות הטיפול.

כן מצא ביהמ"ש את המרפאה אחראית ברשלנות עקב אובדן תיקה הרפואי של התובעת, אף אם האובדן נעשה בתום לב מאחר שהיה עליה לגבות את המסמכים בתיק לפני העברתם לביתו של הרופא.

ביהמ"ש דחה את טענת הנתבעים כי התובעת גרמה נזק ראייתי בהשתהותה בהגשת התביעה, מאחר שחמש שנים אינם מהווים שיהוי, וכיוון שבזמן זה ניסתה התובעת לשקם את שיניה, ובכל מקרה הנזק שגרמה קטן לאין ערוך מהנזק שנגרם לה מאובדן תיקה הרפואי.

ביהמ"ש הטיל אחריות שווה על המרפאה והרופאים ופסק לתובעת פיצוי בסך כ- 207,000 ₪ שיחולק בין שלושת הגורמים האלה.

ת"א 1028-03