הרופאים לא ערכו ברור מצב האסתמה לפני ניתוח הלב

אף אחד מאיתנו לא שש לעבור ניתוח, לא כל שכן ניתוח מסובך ומורכב, שכן אין לדעת האם יתפתחו כתוצאה ממנו סיבוכים, והאם בוודאות תושג באמצעותו התוצאה הרצויה. מטופל שנזקק, חלילה, לניתוח סמוך ובטוח שלפני הניתוח רופאיו ערכו את כל הבדיקות הנדרשות כדי לוודא שהוא מוכן מבחינה גופנית לניתוח, וכי לא יוצרו סיבוכים עקב מצב בריאותו הלקוי. נשאלת השאלה, במצב בו נגרמו למנותח נזקים קשים שמקורם במצבו הרפואי שאינו קשור לסיבה בעטייה נותח, ורופאיו לא ערכו בדיקות לוודא מצבו זה, האם יהיו הרופאים אחראים ברשלנות רפואית?

השתלשלות האירועים

מעשה ב-י' אשר בחודש פברואר שנת 1998 הגיע לביה"ח מאיר בכפר סבא בשל לחצים בחזהו. הוא עבר בדיקות רפואיות אשר הראו פגמים בלבו התואמים מצב הקרוי איסכמיה הפיכה. בתיעוד הרפואי של מצבו הרפואי הכללי צויין כי י' סובל בין היתר מאסתמה מאז היה ילד ומסכרת.

בהמשך, בבירור הרפואי, י' אושפז בביה"ח בלינסון בחודש מרץ שנת 1998 ועבר צנתור, אשר על סמך ממצאיו קבעו הרופאים כי י' צריך לעבור ניתוח מעקפים. לפני ביצועו של הניתוח נערך לי' צילום של החזה שלא הדגים כל ממצא חריג, אך לא נערכו כל בדיקות לשם בחינת מצבה העדכני של האסתמה ממנה י' סבל.

בחודש אפריל 1998 י' עבר את הניתוח, ובמהלכו אירע התקף אסתמה אשר טופל באמצעות תרופות. אחרי הניתוח י' הועבר לטיפול נמרץ לצורך התאוששות. יום לאחר מכן הופיעה אצל י' הפרעת קצב בלב אשר טופלה אף היא תוך שימוש בתרופות. יומיים לאחר הניתוח בעודו מאושפז עת אכל ארוחת ערב התפתחה אצלו מצוקה נשימתית חריפה.

הרופאים ניסו לטפל בו ולהביא לייצוב מצבו, והוא לבסוף הועבר כשהוא במצב מאוד קשה למחלקת טיפול נמרץ. בעקבות טיפולים אינטנסיביים שקיבל, ולאחר שפתחו הרפאים בשנית את חזהו בחדר ניתוח, שבו ריאותיו וליבו לתפקד, אך בשל פרק זמן ארוך של חוסר חמצן נגרמו למוחו של י' נזקים נוירולוגים קשים. הוא נשאר מאושפז בחוסר הכרה עד פטירתו בחודש נובמבר 1998.

שלב הגשת התביעה

עזבונו של י' ובני משפחתו הגישו תביעת רשלנות כנגד ביה"ח בלינסון וקופ"ח כללית כמפעילתו, בה טענו כי מותו של י' נבע מרשלנותם של הנתבעים. בראש ובראשונה טענו כי בית החולים כשלו מלספק למנוח טיפול רפואי ראוי והולם לפני הניתוח, שכן במצבו זה היה ראוי לשקול הכנה קדם ניתוחית באמצעות תרופות סטרואידיות. לטענתם לו הערכה כזו היתה מתבצעת היו הרופאים מבחינים בסימני האזהרה עקב מחלת האסתמה, והיו מקבלים החלטה נכונה בנוגע לדרך הניתוח.

התובעים אף טענו כי עקב אי לקיחת מחלת האסתמה של המנוח בחשבון לא ניתן לו טיפול סביר אף במהלכו של הניתוח שעבר מבחינת סוג הטיפול, ובין היתר השתמשו בסוג שתלים שאינם תואמים למצבו. אף לאחר הניתוח כשלו, לטענתם, הרופאים במתן טיפול באופן מיידי, ובין היתר השתמשו בתרופות שהינן אסורות לשימוש לחולי אסתמה, ומנגד לא נתנו למנוח תרופות סטרואידיות להמשך הטיפול. לבסוף הנתבעים טענו כי לאור הנאמר לעיל יש אף להעביר את נטל הראייה לנתבעים. כן טענו התובעים שאף לא ניתנה מצד המנוח הסכמה מדעת לניתוח, שכן לא הוצגה בפניו דרך ניתוחית אחרת המתאימה לחולי אסתמה.

מדוע הנתבעים מתנערים מאחריות?

מנגד טענו הנתבעים כי לא תמיד אפשר בוודאות לדעת את הסיבות להתהוות מצבים רפואיים מסוימים, ואי השגת התוצאות המיוחלות אינה מלמדת על רשלנות רפואית במהלכו של הטיפול הרפואי. הנתבעים טענו כי על סמך הערכה, כי לי' אסתמה קלה, הוא עבר את הניתוח אשר בא לסיומו בהצלחה, והוכח על ידם כי היתה היערכות מצד הרופאים לאפשרות כי יחווה התקף אסתמה במהלכו של הניתוח, והוא קיבל טיפול תרופתי בהתאם לכך. הנתבעים הוסיפו כי לא מתקיים קשר סיבתי בין מעשיהם לבין נזקי המנוח, שכן גם אילו היה מטופל בתרופות סטרואידיות לפני הניתוח התוצאה היתה זהה, ובכל מקרה אין קשר בין מצוקתו הנשימתית למעשיהם לפני הניתוח במהלכו ואחריו שכן לאחר הניתוח מצבו היה תקין.

מה יחליט בית המשפט?

ביהמ"ש קיבל את התביעה ופסק שהנתבעים סטו מסטנדרטים סבירים של זהירות כשלא ערכו בירור מחלת האסתמה של המנוח לפני הניתוח באמצעות הפנייה למרפאה מתמחה בריאות, עריכת תפקודי ריאותיו, ואף בחרו שלא לתת לו טיפול סטרואידי לקראת הניתוח. ביהמ"ש הוסיף כי הרופאים אף התרשלו ולא שקלו אם הדרך הניתוחית שבחרו התאימה למצבו. גם בהמשך התרשלו ולא שקלו את המשכו של הטיפול הסטרואידי לנוכח התקף האסתמה אותו חוה המנוח במהלכו של הניתוח.

ביהמ"ש פסק כי התנהלותם זו מעבירה את נטל הראייה לנתבעים להוכיח היעדר התרשלות, אך הם לא עמדו בו. ביהמ"ש פסק לאור זאת כי סביר יותר כי קיים קשר סיבתי בין מעשיהם הרשלניים של הנתבעים למצוקתו הנשימתית של המנוח שהתרחשה יומיים אחרי הניתוח, והתוצאה הקשה אחרי כן.