רפאל אלמוגאשפוז בבית חולים הינו דבר לא נעים כשלעצמו. אך במרבית המקרים הטיפול הניתן הוא מסור, ורבים החולים שבית החולים הציל את חייהם. עם זאת מצוקת האשפוז בבתי החולים הציבוריים אינה מאפשרת טיפול והשגחה מיטביים על כל חולה. נשאלת השאלה האם במקרה שהטיפול הרפואי וההשגחה לא היו מיטביים, והחולה ניזוק עקב כך, תוטל אחריות בגין רשלנות רפואית על הרופאים?
מדוע התמוטטה המטופלת בבית החולים?
פ' בת 89 בשנת 2000 אושפזה בבי"ח איכילוב עקב כאבים בחזה, וניתנה לה בנוסף לתרופותיה הקבועות תרופה בשם דרלין. לאחר חודש ומחצה אושפזה שוב באיכילוב עקב כאבים בצד השמאלי של חזה. לאחר בדיקות, החליפו לה את הדרלין בתרופה אחרת בשם נורמיטן. כיוון שהתלוננה על חולשה הרופאים הפסיקו לה את השימוש בתרופה זו. ברדתה מהמיטה היא התעלפה ובניה הוזעקו לביה"ח, ונמסר להם כי האם תישאר להשגחה ליום נוסף.
למחרת לאחר השגחה בחדר מיוחד הועברה למסדרון, וכשירדה ממיטתה בעודה עומדת ליד עמדת האחיות ומדברת איתן, התעלפה בשנית, נפלה ונחבלה בראשה. החבלה גרמה לנזק חמור בחוט השדרה בצואר, לשיתוק בגפייה כולן ולאי שליטה על סוגריה. היא הועברה למוסד, שם סבלה ממחלות שונות האופיניות למי שמשותק בגפיו, כמו דלקות ריאות, פצעי לחץ, בצקות, קשיי נשימה וכו'. כעבור שנתיים ומחצית נפטרה.
שלב הגשת התביעה
העיזבון שכר עורך דין רשלנות רפואית ותבע את ביה"ח, ומפעילותיו עירית ת"א והמדינה, שבשל התרשלותם גרמו לנפילת המנוחה ואף למותה. לטענתו, המבוססת על מומחה רפואי, אסור היה לרופאים להמשיך לתת לפ' את הדרלין בשילוב עם תרופותיה הקודמות כבר באשפוז הראשון כשהדופק שלה ירד, ואף באשפוז השני היה על ביה"ח להפסיק לתת לפ' נורמיטן מיד לאחר שאיבדה את הכרתה בפעם הראשונה או לפחות לערוך התייעצות רפואית בקשר לכך, ולא להמשיך לתיתו לה במשך שבע עשרה שעות נוספות. אילו היו מפסיקים לה את הנורמיטן מיד עם איבוד ההכרה הראשון, השפעת התרופה היתה נעלמת מהגוף, והנפילה היתה נמנעת.
בנוסף טענו כי התרשלות הרופאים מתבטאת באי השגחה על המנוחה לאחר איבוד ההכרה הראשון. למרות מצבה לא נתנו הוראה מפורשת לה ולבני משפחתה שלא תקום ממיטתה ללא השגחת הצוות הרפואי, ואף לא יידעו אותם כי מצבה מצריך השגחה. להיפך הרופאים נטעו בהם את התחושה כי פ' עומדת להשתחרר בזמן הקרוב. לטענתם, היעדר ההשגחה תרם אף הוא לנזקיה החמורים של פ' ולמותה.
הרופאים מתנערים מאחריות- מדוע?
מנגד טענו הנתבעים כי הטיפול הרפואי היה ללא רבב. לטענתם השילוב בין התרופות החדשות והישנות היה תקין לאור ממדי לחץ הדם של המנוחה, ושללו את הטענה כי נפלה עקב השילוב התרופתי, ולטענתם נפילתה נגרמה ממחלותיה הרבות, ביניהם מחלות לב ולחץ דם, ומהמעבר ממצב של שכיבה לקימה הבעייתי בגילה.
כן טענו כי לא היה כל איחור בהוראה להפסיק את הנורמיטן, כי האירוע הראשון שהתובעים טוענים שהיה איבוד הכרה לא היה כלל איבוד הכרה, אלא חולשה גרידא, והדופק של פ' איפשר מתן נורמיטן. כן טענו כי היתה התיעצות לגבי הפסקת מתן הנורמיטן קודם לכן, אך היא לא נרשמה כיוון שהרישום על כך אינו חובה.
בנוסף טענו כי לא ניתן היה להשגיח על פ' מעבר למה שעשו בפועל. החולה היתה מנוטרת במשך הלילה. במחלקה הפנימית שם אושפזה לאחר הניטור אין אפשרות להשגיח על כל חולה יותר ממה שנעשה, היות ששתי אחיות בלבד משגיחות על ארבעים חולים. בנוסף, לאחר הניטור החולה היתה במצב תקין, פעילה, ולא היה כל מקום לקשור אותה למיטה, כך שלא נצפה שיש צורך בהשגחה מיוחדת.
מה יקבע בית המשפט? האם מדובר במקרה של רשלנות רפואית?
ביהמ"ש קבע כי היתה רשלנות רפואית מצד הרופאים בהמשך מתן הנורמיטן גם למחרת האירוע. ביהמ"ש קיבל את טענת התובעים כי האירוע הראשון עליו היתה מחלוקת, עקב שוני ברישומים הרפואיים, היה איבוד הכרה או אירוע חמור דומה, וזאת לאור העובדה כי האחות שהיתה עדה ישירה וראשונה למה שאירע רשמה ברישומים הרפואיים כי פ' איבדה את הכרתה.
בנוסף תגובת ביה"ח לאירוע, הזמנת צילום, העברת החולה לחדר ניטור והזעקת בני המשפחה לביה"ח מתאים יותר לאיבוד הכרה ולא לסתם חולשה. בנוסף הסתירות ברישומים הרפואיים על מה שאירע הוא לחובת הנתבעים. מאחר שלקביעת ביהמ"ש מדובר באירוע חמור של איבוד הכרה חובה היה על הרופאים לשקול מידית את הפסקת הטיפול בנורמיטן, ולא היתה כל סיבה סבירה לעיכוב בהחלטתם על הפסקת התרופה. כמו כן הישארות התרופה בדמה מעבר לזמן הסביר תרם למותה של פ'.
אילו הנורמיטן היה מופסק יום קודם לכן היה נמנע או לפחות מצטמצם הסיכוי לנפילתה של המנוחה. לפיכך קבע ביהמ"ש ישנו קשר סיבתי בין המשך מתן הנורמיטן לנפילתה של פ'.
כמו כן קבע ביהמ"ש כי היתה התרשלות בכך שאחרי האירוע של איבוד ההכרה הראשון לא נקטו הרופאים באמצעי מעקב אחרי פ' למרות שהעבירוה למסדרון, ואף לא נתנו למשפחה הוראה מפורשת כי אסור לה לרדת מהמיטה ללא סיוע, וזאת למרות שמצבה חייב זהירות ומעקב. בהיעדר הוראות ירדה פ' ממיטתה, התעלפה ונפלה.
ביהמ"ש קבע כי גם אם מותה נגרם באופן ישיר מבצקת ריאות הרי מה שהביא לכך היה נפילתה, שגרמה לשיתוקה ולחוליים שהביאו בסופו של דבר למותה.
ביהמ"ש פסק לעיזבון פיצוי על נזקי פ' בסך כ-400,000 ₪ .
ת"א (י-ם)9837/07 עזבון המנוחה ק.פ ז"ל ואח' נ' המרכז הרפואי תל אביב ואח'
ניתן ביום 8.1.2012
תגובות אחרונות