רפאל אלמוג
על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו, עולה כי בחודש מאי 1984, הגיע המטופל (המנוח) למרכז הרפואי "ספיר" בכפר סבא, על מנת לעבור ניתוח להחלפת מסתם בליבו ולהתקין במקומו מסתם מלאכותי. כבר בשלב זה יש לציין כי על פי הפרקטיקה הרפואית, הימצאות מסתם מלאכותי בליבו של מטופל עלולה ליצור קרישי דם באיזור המסתם ועל כן, בכדי למנוע סכנה זו, נהוג לתת לאותם מטופלים טיפול תרופתי אשר מאריך את זמן קרישת הדם (אנטיקואגולנטים – תרופות נוגדי קרישה). אולם, לצד הפעולה האמורה, גורמת התרופה האמורה להגברת הדימום של המטופל.
שלושה חודשים לאחר ניתוח החלפת המסתם, בעודו נוטל המטופל את התרופות האמורות, הוא עבר ניתוח נוסף להסרת הערמונית. לכל רופא ידוע כי במהלך הניתוח האמור נגרמים למנותח דימומים פנימיים ועל כן מנותחים המטופלים בתרופות נוגדות קרישה, מצווים להפסיק ליטול את התרופות בסמוך לעריכת הניתוח. לאחר סיום הניתוח והפסקת הדימום, שבים אותם מנותחים לטיפול התרופתי בנוגדי הקרישה, בכדי למנוע היווצרות של קרישי דם באיזור המסתם, כאמור.
ערמוניתו של המנוח הוסרה בהצלחה וכבר יום לאחר הניתוח, הורה הרופא המטפל על חידוש הטיפול התרופתי של נוגדי הקרישה. שלושה חודשים לאחר מכן החל המנוח לחוש בכאבי בטן עזים ומבדיקה שנערכה לו בבית החולים הנתבע התברר כי הוא חלה בצהבת חסימתית, עובדה שאילצה את הצוות הרפואי לערוך בו ניתוח לכריתת כיס המרה. במקרה דנן שוב הופסק הטיפול התרופתי של המטופל לפני הניתוח וחודש כיממה לאחריו, אלא שהפעם הורה הרופא המטפל על מינון גבוה מהרגיל של אותן תרופות, דבר שהוביל להידרדרות תלולה במצבו הרפואי של המנוח, שנפטר כתוצאה מכשל רב מערכתי כעשרה ימים בלבד לאחר הניתוח להסרת כיס המרה.
בהתבסס על העובדות המפורטות לעיל הגישו קרובי המנוח תביעת רשלנות רפואית כנגד בית החולים, במסגרתה נטען כי הטיפול התרופתי שניתן למנוח יום לאחר הניתוח הוא זה שגרם למותו, היות והוא ניתן בטרם פסק הדימום הפנימי שנגרם לו בעקבות הניתוח. עובדה זו, המצטרפת למינון הגבוה של תרופות נוגדי הקרישה שניתנו לו, הובילו להתגברות הדימום הפנימי, פגעו באספקת החמצן לאיבריו של המנוח וגרמו למותו. אשר על כן, מבקשים התובעים לחייב את בית החולים הנתבע בפיצויים בעקבות אותה רשלנות רפואית במתן הטיפול התרופתי.
לטענת הנתבעים הנתיחה שלאחר מות המנוח מובילה למסקנה כי דלקת בכבד היא זו שהובילה למותו ולא הדימום הפנימי, כך שלא מתקיים כל קשר סיבתי בין רשלנות רפואית במתן התרופה לבין נזקיו.
בית המשפט קובע כי לא יכול להיות חולק שמותו של המנוח נגרם כתוצאה מאי ספיקת הכבד והכליות, אלא שמדע הרפואה מכיר בשני גורמים שהיו עשויים להביא לכך בנסיבות העניין: האחד, דלקת בכבד והשני הלם שגרם לאי ספיקתו ונוצר כתוצאה מאובדן דם רב.
בית המשפט קובע כי גירסתם של התובעים סבירה יותר מזו של הנתבעים, באופן שמטה לצידם את כף מאזן ההסתברויות, כדרוש מהם בהוכחת תביעת רשלנות רפואית.
לאור קביעה זו נפסק כי בגין אותה רשלנות רפואית על בית החולים לשלם לעיזבון המנוח פיצוי בסך של כחצי מיליון שקלים.
ת.א 398/89
תגובות אחרונות